ניתוח שווקים
משה שלום
15/04/2020
נקודות מפנה
כך נראות נקודות מפנה. לדעתי, משבר וירוס הקורונה הינו סמן של שינוי בהיסטוריה האנושית. אם נחזור אחורה לא מעט בזמן, ניווכח שלא תמיד האנושות יכלה להצביע על אותן נקודות המפנה בהתפתחות של המין שלנו. אם נתרכז בתרבות המערב בלבד, ורק מאז סיום שנות החושך של ימי הביניים, אנו יכולים להיזכר ב-"רנסאנס" ("תחיה מחדש"), "עידון האורות", עידן המהפכות משלטון הבנוי על תורשה (מלוכה) לשלטון הבנוי על סוג של דמוקרטיה (אמריקאית, צרפתית, רוסית), המהפכה התעשייתית הראשונה (מכונות קיטור), השנייה (החשמל), והשלישית (מחשוב), ולבסוף, עידן הכפר הגלובלי המכיל את הצד הכלכלי שבו אבל גם את הצד אנושי שלו, והוא טשטוש הגבולות, מהפכת המידע הזמין לכל (אינטרנט), והקישוריות האינסופית.
שכחתי לציין מהפכות חברתיות ומדיניות כמו הקולוניאליזם, והמהפכה התרבותית של שנות ה-60 (68) אשר הניבה לנו תנועות שוויון והעצמה של סגמנטים שלמים בחברה (נשים, צבע עור, וכו...). עבור כל השינויים לעיל, היסטוריונים רבים עמלים בלמצוא את הגורמים לתחילת היווצרות העידן או המאורע, כזה הנקודתי או כזה המתמשך. ואכן מעטים המקרים בו אנו יכולים למצוא נקודה מדויקת בזמן לתחילת השינוי המהותי האמיתי. גם במהפכות האלימות, הידועות בתאריך של תחילתן (לרוב, ימי עצמאות...), הגורמים האמיתיים נבנו במשך שנים רבות לפני אותו אירוע מכונן.
וכאן, במקרה של הווירוס? פשוט מאפס לאחד קרה הדבר. תוך שלושה חודשים, עולם שלם החליט להכניס עצמו לשיתוק פעילות כללי. אין תקדים לזה בהיסטוריה האנושית המתועדת, ולדעתי, זה קרה מכמה סיבות מודרניות לחלוטין: השקיפות התקשורתית, הגלובליזציה של התופעה הרפואית ומהירות התפשטותה, והדמיון המדהים של התגובה הפוליטית מצד כל מנהיגי העולם. אגב, זה לא המקום לדון על נכונות אותה תגובה, ביחס לחומרת המחלה, וזאת כאשר משווים אותה למקרי המוות האחרים הקורים בזמנים הרגילים. אבל, עובדה היא שווירוס הקורונה נתפס, גלובלית, כאיום קיומי של ממש. איום אשר דרש צעדים של ביטול זכויות אנוש שלא נפגעו אף פעם בעבר: חופש התנועה, חופש ההתכנסות המשפחתית, וחופש התעסוקה. בקיצור: בוטלה זמנית האינטראקציה האנושית!
רקע קודם ובעיות שחיפשו פתרון
לפני שאמשיך בתחזית לעתיד, אני רוצה להאיר על כמה מצבים, מן העבר הקרוב ממש לאותו משבר רפואי-כלכלי חסר התקדים. כאמור, חיינו עד אז בעולם גלובלי של חופש תנועה של אנשים והון, ובמיוחד של אמצעי ייצור, יחד עם התפוצצות מידע זמין לכל. חיינו בעולם של צריכה ללא הגבלה אך עם זמזום בלתי פוסק מצד שומרי הסביבה על הסכנות עבור כדור הארץ, והנזק שטמון ששינוי האקלים הנובע בחלקו מאותה התנהגות אנושית. כל זה יחד עם דמוגרפיה גדלה ומאיימת על המדינות העשירות (הגירות מכל הסוגים). חיינו בעולם שבו צעדי הבנקים המרכזיים עיוותו עד כדי גיחוך את שווי הכסף, את שוק האג"ח המדינתי בעולם, ואת המערכת המוניטארית כולה, כאשר מיליונים, מיליארדים, וטריליונים, איכשהו כבר נשמעים אותו דבר באוזני האזרח המנסה לסגור את החודש ולחסוך קצת לשנות הפרישה שלו. חיינו בעולם בו האיום של מלחמת עולם נחסם על ידי ההרתעה הגרעינית אבל מתקיימות מלחמות מסוגים אחרים ומטרידים אחרים: טרור, סייבר, מלחמות סחר, וכו... ועולם שבו חוסר השקט החברתי במדינות העשירות דווקא הביא לעלייתן של תנועות לאומיות ימניות, זאת יותר מכל תקופה אחרת. ונקודה אחרונה עבור העולם המערבי: חיינו בעולם שבו הפרט, ומאווייו, היו מרכז החשיבות מול ערכים מן עבר כמו ה"כלל", ה"אומה", ה"אמונה", ועוד...
הווירוס, ובעיקר התגובה אליו, שינתה רבות מכל זה. ה"כלל" (ה"ציבור", ה"קהילה", ה"מדינה") חזר להיות חשוב יותר מכל פרט ורצונותיו, וזאת עד כדי כליאתו של זה האחרון פיזית, בביתו, במשך שבועות וחודשים. הזכירו לנו שחוץ למזון ותרופות, כל צריכה נוספת אינה חיונית כל כך, ויכולה לחכות, וזאת לטובת אותו "כלל". הגלובליזציה הכלכלית, התנועתית, ואפילו התרבותית, נעלמה כמעט לחלוטין לטובת הדאגה ברמה המדינתית בלבד. יש בהחלט עזרה בינלאומית מכאן ומשם, אבל כמו שאומרים: "אין אחריות בלי סמכות" ורק לגורמים המדינתיים ישנה הסמכות והאחריות הפוליטית לטפל בבעיה ולנסות לתת פתרונים למחסורים. אצלנו, שילוב המוסד, הינה דוגמא בולטת לכך שלפנינו מאמץ מדינתי מקומי, בכל החזיתות: הגלויות והסמויות. לבסוף, נוכחנו לדעת דבר חשוב אחד: הכלכלה תהיה תמיד כפופה לצורכי השעה הדחופים יותר בעיני קובעי המדיניות. עכשיו בגזרה הרפואית אבל מחר בגזרה אחרת שאיננו יודעים עליה עדיין. פרנסתם של יחידים וחברות הינן גורם משני בלבד בשיקול הדעת. לא רק זאת: אחריות הממשלה לפצות את המפסידים מצעדיה מוגבלת עד כדי "גודל הגרעון, סכנה למשק, סכנה לאינפלציה, ומחשבה לימי שאחרי...". וכמו שנאמר על ידי כלכלנים הקרובים למקבלי החלטות, "בעצם, למה שהמשבר הזה לא ינקה את השטח מן העסקים המוגדרים ככושלים גם כך".
העתיד הטוב והפחות מיטיב
אז מדוע לפנינו נקודה זמן המשנה היסטוריה? כי זו תנוצל, כנראה, לביצוע כל מה שלא העזו עד כה לעשות: חזרה למודל של מדינות ופחות של גלובוס, ירידה מכוונת בצמיחה ובצריכה חסרת הרסן, מניעה של תנועות עמים לא רצויים, הצלה מחודשת של מוסדות פיננסיים ואחרים במסווה של עזרה לכלכלה, מעקב צמוד אחרי תנועות האזרח וסביבתו ("מטעמי בריאות הציבור"), וצמצום דרמטי של אינטראקציה אנושית ישירה, דהיינו פחות סיכוי לבנייה של אופוזיציות קולניות.
החברה החדשה תהיה יותר מוגנת, מצומצמת בהיקפי הממשק הפנימי שלה, ומיועדת להיות יעילה יותר. יותר אנרגיות בכיוון היצרני ופחות לצורכי בילוי. יש סיכוי שהעולם החדש יהיה נקי סביבתית יותר, בריא יותר, וממושמע יותר אבל חופשי כבעבר? לא כל כך. אין לי ספק שווירוס הקורונה יעבור ויישכח במהרה, אמן. אבל מה שיישאר הינה התבנית שהוא יצר בדמות זוג דטרמיניסטי של סכנה-תגובה. ככל שתוגדר הסכנה כגדולה, על ידי קובעי המדיניות, כך הציבור יהיה מוכן כבר נפשית לאילוצים בהתנהגות שנוסו בהצלחה בניסוי של ימים אלו. לא תמיד נדע את הסיבות האמיתיות לאותן החלטות אבל נלמד לחיות איתן ולבנות חיים חדשים סביבן. ייבנו מניגונים חדשים ורחבים של עבודה וצריכה מרחוק, בילוי משותף על גבי הסיב האופטי, ופחות ברים ובירות. למרבה האירוניה, יש עוד סיכוי שהאנושית של הדורות הבאים תראה בזה התקדמות ולא גריעה ברמת החיים, כאשר השיפורים הסביבתיים יהפכו בעצמם למליצי היושר של מגבילי הממשק האנושי. בקיצור: "עידן הריחוק". ולמי שאינו יכול לדמיין זאת, אני ממליץ על סרט הולייודי מעניין: המחליפים (באנגלית: Surrogates).
ולבסוף, עולם הכסף
גם כאן התמונה אינה קודרת בלבד. לפחות עבור אלו אשר יוכלו להתאים עצמם למצב החדש. מן התגובה של קובעי המדיניות ברור דבר אחד: חובות, גירעונות, ואף שווי הכסף כערך, פשוט הושלכו מן החלון. "Whatever it takes" הייתה אמרתו של מריו דרגי במשבר היורו הגדול. זו הסיסמא העולמית עכשיו, ולעתיד לבוא בכל משבר כזה שיבוא. גיבוי הממשלות אחרי אותן הדפסות וחובות (חדשים וישנים) מאפסים את הסיכון (Risk) בהחזקת אותן אגרות חוב אבל אינן מאפשרות לייצר מהן תשואה. לכן, אחרי ארגון השווקים מחדש ויצירה ה"מנצחים החדשים" מן המצב, השקעה בהם יהיה הקלף המנצח כהשקעות ארוכות טווח.
כל מה שקשור לרפואה בהחלט הגיוני אבל כל מה שקשור בחיים בריחוק, וכל מה שקשור בניצול משאבים טוב יותר, יחד עם בנייה של מערכת פיננסית איתנה יותר על בסיס עולם מקומי ופחות גלובלי, כל אלו יהוו את הזירה החמה של המשקיעים. אגב, אמזון, אפל, גוגול, נטפליקס, ופייסבוק, נכנסים שוב לקטגוריה החיובית של מוצרי העולם החדש הזה. לדעתי, עם הזמן, החברות שיישארו קיימות, ומניותיהן, יהיו אלטרנטיבה טובה בהרבה מן הצד האג"חי של שוקי ההון. או במילים אחרות: האמון בחלק הפרטי של השוק יגבר על האמון בחלק המדינתי, המייצר עוד ועוד חוב.
ווירוס הקורונה לא הפתיע אף אחד בייתכנות הרפואית שלו. הוא הפתיע בתגובה של המנהיגים אליו, ובהשלכות של אלו על חיינו. חברתית וכלכלית. גודל ההפתעה כגודל התגובה בשוק ההון (סוף פברואר, חודש מרץ). ייקח עוד זמן עד שמה שלא הגיוני בעליל בעינינו היום יהפוך להיות שגרת קיום. האם זו תהיה ברכה או קללה? רק הדורות הבאים יוכלו לשפוט זאת. מסכות, כפפות, ומכונות הנשמה, כל אלו כלים. ייצורם מובטח כי זה רק עניין של זמן תעשייתי קצר. לעומת זאת השלכות הסגר וההכוונה הפנים מדינתית עוד צפויות להשפיע שנים רבות. איחולי חג פסח שמח לכולם!
כך נראות נקודות מפנה. לדעתי, משבר וירוס הקורונה הינו סמן של שינוי בהיסטוריה האנושית. אם נחזור אחורה לא מעט בזמן, ניווכח שלא תמיד האנושות יכלה להצביע על אותן נקודות המפנה בהתפתחות של המין שלנו. אם נתרכז בתרבות המערב בלבד, ורק מאז סיום שנות החושך של ימי הביניים, אנו יכולים להיזכר ב-"רנסאנס" ("תחיה מחדש"), "עידון האורות", עידן המהפכות משלטון הבנוי על תורשה (מלוכה) לשלטון הבנוי על סוג של דמוקרטיה (אמריקאית, צרפתית, רוסית), המהפכה התעשייתית הראשונה (מכונות קיטור), השנייה (החשמל), והשלישית (מחשוב), ולבסוף, עידן הכפר הגלובלי המכיל את הצד הכלכלי שבו אבל גם את הצד אנושי שלו, והוא טשטוש הגבולות, מהפכת המידע הזמין לכל (אינטרנט), והקישוריות האינסופית.
שכחתי לציין מהפכות חברתיות ומדיניות כמו הקולוניאליזם, והמהפכה התרבותית של שנות ה-60 (68) אשר הניבה לנו תנועות שוויון והעצמה של סגמנטים שלמים בחברה (נשים, צבע עור, וכו...). עבור כל השינויים לעיל, היסטוריונים רבים עמלים בלמצוא את הגורמים לתחילת היווצרות העידן או המאורע, כזה הנקודתי או כזה המתמשך. ואכן מעטים המקרים בו אנו יכולים למצוא נקודה מדויקת בזמן לתחילת השינוי המהותי האמיתי. גם במהפכות האלימות, הידועות בתאריך של תחילתן (לרוב, ימי עצמאות...), הגורמים האמיתיים נבנו במשך שנים רבות לפני אותו אירוע מכונן.
וכאן, במקרה של הווירוס? פשוט מאפס לאחד קרה הדבר. תוך שלושה חודשים, עולם שלם החליט להכניס עצמו לשיתוק פעילות כללי. אין תקדים לזה בהיסטוריה האנושית המתועדת, ולדעתי, זה קרה מכמה סיבות מודרניות לחלוטין: השקיפות התקשורתית, הגלובליזציה של התופעה הרפואית ומהירות התפשטותה, והדמיון המדהים של התגובה הפוליטית מצד כל מנהיגי העולם. אגב, זה לא המקום לדון על נכונות אותה תגובה, ביחס לחומרת המחלה, וזאת כאשר משווים אותה למקרי המוות האחרים הקורים בזמנים הרגילים. אבל, עובדה היא שווירוס הקורונה נתפס, גלובלית, כאיום קיומי של ממש. איום אשר דרש צעדים של ביטול זכויות אנוש שלא נפגעו אף פעם בעבר: חופש התנועה, חופש ההתכנסות המשפחתית, וחופש התעסוקה. בקיצור: בוטלה זמנית האינטראקציה האנושית!
רקע קודם ובעיות שחיפשו פתרון
לפני שאמשיך בתחזית לעתיד, אני רוצה להאיר על כמה מצבים, מן העבר הקרוב ממש לאותו משבר רפואי-כלכלי חסר התקדים. כאמור, חיינו עד אז בעולם גלובלי של חופש תנועה של אנשים והון, ובמיוחד של אמצעי ייצור, יחד עם התפוצצות מידע זמין לכל. חיינו בעולם של צריכה ללא הגבלה אך עם זמזום בלתי פוסק מצד שומרי הסביבה על הסכנות עבור כדור הארץ, והנזק שטמון ששינוי האקלים הנובע בחלקו מאותה התנהגות אנושית. כל זה יחד עם דמוגרפיה גדלה ומאיימת על המדינות העשירות (הגירות מכל הסוגים). חיינו בעולם שבו צעדי הבנקים המרכזיים עיוותו עד כדי גיחוך את שווי הכסף, את שוק האג"ח המדינתי בעולם, ואת המערכת המוניטארית כולה, כאשר מיליונים, מיליארדים, וטריליונים, איכשהו כבר נשמעים אותו דבר באוזני האזרח המנסה לסגור את החודש ולחסוך קצת לשנות הפרישה שלו. חיינו בעולם בו האיום של מלחמת עולם נחסם על ידי ההרתעה הגרעינית אבל מתקיימות מלחמות מסוגים אחרים ומטרידים אחרים: טרור, סייבר, מלחמות סחר, וכו... ועולם שבו חוסר השקט החברתי במדינות העשירות דווקא הביא לעלייתן של תנועות לאומיות ימניות, זאת יותר מכל תקופה אחרת. ונקודה אחרונה עבור העולם המערבי: חיינו בעולם שבו הפרט, ומאווייו, היו מרכז החשיבות מול ערכים מן עבר כמו ה"כלל", ה"אומה", ה"אמונה", ועוד...
הווירוס, ובעיקר התגובה אליו, שינתה רבות מכל זה. ה"כלל" (ה"ציבור", ה"קהילה", ה"מדינה") חזר להיות חשוב יותר מכל פרט ורצונותיו, וזאת עד כדי כליאתו של זה האחרון פיזית, בביתו, במשך שבועות וחודשים. הזכירו לנו שחוץ למזון ותרופות, כל צריכה נוספת אינה חיונית כל כך, ויכולה לחכות, וזאת לטובת אותו "כלל". הגלובליזציה הכלכלית, התנועתית, ואפילו התרבותית, נעלמה כמעט לחלוטין לטובת הדאגה ברמה המדינתית בלבד. יש בהחלט עזרה בינלאומית מכאן ומשם, אבל כמו שאומרים: "אין אחריות בלי סמכות" ורק לגורמים המדינתיים ישנה הסמכות והאחריות הפוליטית לטפל בבעיה ולנסות לתת פתרונים למחסורים. אצלנו, שילוב המוסד, הינה דוגמא בולטת לכך שלפנינו מאמץ מדינתי מקומי, בכל החזיתות: הגלויות והסמויות. לבסוף, נוכחנו לדעת דבר חשוב אחד: הכלכלה תהיה תמיד כפופה לצורכי השעה הדחופים יותר בעיני קובעי המדיניות. עכשיו בגזרה הרפואית אבל מחר בגזרה אחרת שאיננו יודעים עליה עדיין. פרנסתם של יחידים וחברות הינן גורם משני בלבד בשיקול הדעת. לא רק זאת: אחריות הממשלה לפצות את המפסידים מצעדיה מוגבלת עד כדי "גודל הגרעון, סכנה למשק, סכנה לאינפלציה, ומחשבה לימי שאחרי...". וכמו שנאמר על ידי כלכלנים הקרובים למקבלי החלטות, "בעצם, למה שהמשבר הזה לא ינקה את השטח מן העסקים המוגדרים ככושלים גם כך".
העתיד הטוב והפחות מיטיב
אז מדוע לפנינו נקודה זמן המשנה היסטוריה? כי זו תנוצל, כנראה, לביצוע כל מה שלא העזו עד כה לעשות: חזרה למודל של מדינות ופחות של גלובוס, ירידה מכוונת בצמיחה ובצריכה חסרת הרסן, מניעה של תנועות עמים לא רצויים, הצלה מחודשת של מוסדות פיננסיים ואחרים במסווה של עזרה לכלכלה, מעקב צמוד אחרי תנועות האזרח וסביבתו ("מטעמי בריאות הציבור"), וצמצום דרמטי של אינטראקציה אנושית ישירה, דהיינו פחות סיכוי לבנייה של אופוזיציות קולניות.
החברה החדשה תהיה יותר מוגנת, מצומצמת בהיקפי הממשק הפנימי שלה, ומיועדת להיות יעילה יותר. יותר אנרגיות בכיוון היצרני ופחות לצורכי בילוי. יש סיכוי שהעולם החדש יהיה נקי סביבתית יותר, בריא יותר, וממושמע יותר אבל חופשי כבעבר? לא כל כך. אין לי ספק שווירוס הקורונה יעבור ויישכח במהרה, אמן. אבל מה שיישאר הינה התבנית שהוא יצר בדמות זוג דטרמיניסטי של סכנה-תגובה. ככל שתוגדר הסכנה כגדולה, על ידי קובעי המדיניות, כך הציבור יהיה מוכן כבר נפשית לאילוצים בהתנהגות שנוסו בהצלחה בניסוי של ימים אלו. לא תמיד נדע את הסיבות האמיתיות לאותן החלטות אבל נלמד לחיות איתן ולבנות חיים חדשים סביבן. ייבנו מניגונים חדשים ורחבים של עבודה וצריכה מרחוק, בילוי משותף על גבי הסיב האופטי, ופחות ברים ובירות. למרבה האירוניה, יש עוד סיכוי שהאנושית של הדורות הבאים תראה בזה התקדמות ולא גריעה ברמת החיים, כאשר השיפורים הסביבתיים יהפכו בעצמם למליצי היושר של מגבילי הממשק האנושי. בקיצור: "עידן הריחוק". ולמי שאינו יכול לדמיין זאת, אני ממליץ על סרט הולייודי מעניין: המחליפים (באנגלית: Surrogates).
ולבסוף, עולם הכסף
גם כאן התמונה אינה קודרת בלבד. לפחות עבור אלו אשר יוכלו להתאים עצמם למצב החדש. מן התגובה של קובעי המדיניות ברור דבר אחד: חובות, גירעונות, ואף שווי הכסף כערך, פשוט הושלכו מן החלון. "Whatever it takes" הייתה אמרתו של מריו דרגי במשבר היורו הגדול. זו הסיסמא העולמית עכשיו, ולעתיד לבוא בכל משבר כזה שיבוא. גיבוי הממשלות אחרי אותן הדפסות וחובות (חדשים וישנים) מאפסים את הסיכון (Risk) בהחזקת אותן אגרות חוב אבל אינן מאפשרות לייצר מהן תשואה. לכן, אחרי ארגון השווקים מחדש ויצירה ה"מנצחים החדשים" מן המצב, השקעה בהם יהיה הקלף המנצח כהשקעות ארוכות טווח.
כל מה שקשור לרפואה בהחלט הגיוני אבל כל מה שקשור בחיים בריחוק, וכל מה שקשור בניצול משאבים טוב יותר, יחד עם בנייה של מערכת פיננסית איתנה יותר על בסיס עולם מקומי ופחות גלובלי, כל אלו יהוו את הזירה החמה של המשקיעים. אגב, אמזון, אפל, גוגול, נטפליקס, ופייסבוק, נכנסים שוב לקטגוריה החיובית של מוצרי העולם החדש הזה. לדעתי, עם הזמן, החברות שיישארו קיימות, ומניותיהן, יהיו אלטרנטיבה טובה בהרבה מן הצד האג"חי של שוקי ההון. או במילים אחרות: האמון בחלק הפרטי של השוק יגבר על האמון בחלק המדינתי, המייצר עוד ועוד חוב.
ווירוס הקורונה לא הפתיע אף אחד בייתכנות הרפואית שלו. הוא הפתיע בתגובה של המנהיגים אליו, ובהשלכות של אלו על חיינו. חברתית וכלכלית. גודל ההפתעה כגודל התגובה בשוק ההון (סוף פברואר, חודש מרץ). ייקח עוד זמן עד שמה שלא הגיוני בעליל בעינינו היום יהפוך להיות שגרת קיום. האם זו תהיה ברכה או קללה? רק הדורות הבאים יוכלו לשפוט זאת. מסכות, כפפות, ומכונות הנשמה, כל אלו כלים. ייצורם מובטח כי זה רק עניין של זמן תעשייתי קצר. לעומת זאת השלכות הסגר וההכוונה הפנים מדינתית עוד צפויות להשפיע שנים רבות. איחולי חג פסח שמח לכולם!
