פצצת הזמן של דובאי

בועת הנכסים שהתקיימה עד לאוגוסט 2008 – היתה חובקת עולם. מחירי הנכסים היו יקרים בצורה מגוחכת, מגדרה דרך טוקיו ועד ליוסטון (טוב אולי לא ביוסטון- בטקסס הם לעד ישארו שמרנים).  ולמרות זאת, תמיד ניתן למצוא מי אשר הרחיקו לכת מכולם.

עד היום, בהתבוננות לאחור, קשה למצוא אזורים שהיו נגועים באופריית הצמיחה הגלובאלית של שנות האלפיים כדובאי. כסף חם זרם מכל עבר, ישירות לאמירות בת השנים וחצי מיליון תושבים- ללא בדיקה של תשתיות וצורך מוחשי. לכן לא במפתיע דובאי, היתה בין המקומות שנפגעו ביותר כאשר הבועה התפוצצה. השבר הפיננסי היה עמוק באמירות והצריך את התערבותו של ה"אח הגדול".

אבו דאבי, האמירות הגדולה מן הצפון, הזרימה הון נזיל אל כלכלת דובאי. האחרונה ניסתה להשקיט את הדאגות להתמוטטות פיננסית. הם נכשלו.

שורשי הפריחה הכלכלית של דובאי- נטועים עמוק במיסים נמוכים, באשראי זול ופטרו דולרים. אגב, חשוב לאמר, גם בעבודה זרה בתנאי עבדות. לכן, כאשר האשראי הפך יקר ומחירי הנפט צללו ב2008, דובאי התקשתה לעמוד במחויובויות שלה. הערכות הן כי 400 פרוייקטים של בנייה בעלות כוללת של 300$ מיליארד- התנפצו אל תרחיש של קפאון.  מחירי הנכסים הגיבו בירידה של 60%.  

כמו שאר העולם, דובאי בעת צרתה מצאה לה משענת בדמות אבו דאבי, בכדי שזו תנחה אותה לחוף מבטחים. אבו דאבי רכשה את אג"ח הממשלה של חברתה לחבר האמירויות בעלות של 10$ מיליארד.

נכון, יחסית לחוב הכולל של דובאי- כ80$ מיליארד, ההלוואה הזו היא רק ההתחלה, אך היא פתרה מספר בעיות לפחות לטווח הקצר. לכן הסצנה שקטה מעט. נכון, הבנינים המשיכו לעמוד מיותמים, אבל הזרקור עבר כבר לצד השני של העולם ואנשים אט שכחו מדובאי. הבורסה שבה לעלות ואפילו התיאבון לסיכון חזר לבקר. לאחרונה אפשר אפילו לשמוע את הדעה- לא היה בכלל משבר ב2008, רק איזה תיקון זניח בענף הנדל"ן האירופאי.   

"אתה זוכר את הכסף שאנו חייבים לך? אנו צריכים מעט יותר זמן בכדי להשיב"

באמצע השבוע, הקונגלמרט הממשלתי דובאי וורלד (Dubai World) שאחראי על 60$ מיליארד מן החוב של דובאי, פנה אל הלווים שלו וטען את הטענה המופיעה מעלה. למרות הבעיות הקודמות שהזכרנו, האמירה התקבלה בהפתעה מוחלטת. התשואה על האג"ח, שמגלמת את החשש מפני הסיכון של אי החזרת החוב של דובאי זינקה. על פי בולמברג לא רק בדובאי או באיחוד האמירויות אלא ברחבי כל המפרץ הפרסי.

לאחר הבקשה של ממשלת דובאי לדחיית החוב לפחות עד למאי 2010, בכדי לבנייה מחדש של הקונגלמארט, היא גם לוותה 5$ מיליארד נוספים מאבו דאבי.  הצפי של המשקיעים ממשלת דובאי כרגע הוא להשתמש בהון זה בכדי למחזר את החוב. נקהיל (Nakheel) - חברת נדל"ן בראשות הממשלה, שאחראית על מבנה הצדפה המפורסם, הינה בעלת חוב של 3.5$ מיליארד שמועד החזרתו הוא ה14 בדצמבר.  גם הוא יוחזר למצער רק באמצע מאי 2010. זה מסביר את "ההצבעה ברגליים" של המשקיעים. האיד (חג מוסלמי) שמשבית את כלכלת האימרות עד לאחר תחילת דצמבר- לא עוזר במיוחד. 

על פי מנהלי כספים מן האמירויות: " התרחיש הגרוע ביותר הוא חדלות פירעון של פירמת נקהיל, שיביא בתורו לפקפוק כללי לגבי יכולות השבת חוב של כל האזור". 

השאלה הנידונה פה היא שאלה של ייצוג. ניקהל מהווה, על פי מודיס, מקרה מכונן של חברה שנקלעה לצרות וקוראת לעזרה ממשלתית. פעולה של הפניית עורף מצד השלטון, תביא למסקנה שהממשלה הסכינה עם חדלות פירעון מסוימת של העולם העסקי. בכך היא מסמנת ללווים שהיא אינה אחראית על השבת כספם. מישהו אמר "ליהאמן ברודרס"? 

מסקנות דובאי 

מה מקרה דובאי רומז לנו? לדעתי בעיקר הוא משמש כאזהרה. למרות העלייה בתיאבון לסיכון, ישנן היום בשוק מספיק פצצות זמן חבויות שממתינות למועדן בכדי להשתחרר. יוון ואבו דאבי הן תזכורת מצוינת לכך.

המסקנה השנייה היא שלא כדאי לסמוך יתר על המידה על הממשלות. המשבר האחרון גרר התערבות וערבות גבוהה מתמיד של הממשלות בחלקו המערבי של העולם. בסיבוב הבא, עקב ההתחייבות הגבוהות, יהיה קשה יותר לצפות לעזרה ממשלתית דומה.