הקדמה
נושא הכתבה של היום הוא מושג ה-SPAC (Special Purpose Acquisition Company). הוא אינו ידוע לרבים כי הוא עדיין תחום די מצומצם, ולמיטב ידעתי, נמצא עדיין רק בחו"ל ובעיקר בארה"ב. בסה"כ, זהו סוג של חברה. כזו אשר ייעודה היחיד הוא לגייס כסף כדי לרכוש חברות אחרות בזמן הנפקתן הציבורית. זהו. אבל מעבר להגדרה הפשוטה הזו מסתתרים רבדים רבים של עניין, מבטים על מה שקורה בשוק מבחינה פסיכולוגית, ובעיקר צורה נוספת של הנגשה לציבור הרחב של מה שהיה עניין מוסדי.
חברה הקונה חברה
לכאורה, אין כאן משהו ממש חדש. כל הנושא של רכישות ומיזוגים ישן כמו גיל הבורסות עצמן. שנות ה-80-90 של המאה הקודמת היו שנים שבו העניין הזה היה כה נפוץ עד שהוא כבר גלש להוליווד ולסרטים רבים אשר הראו כמה רעי לב הרוכשים הקונים, הבאים לפרק את החברות המסכנות, והבאים לפטר את כל עובדיהן. כל זאת על מנת להרוויח מן המכירה של כל חלק וחלק בנפרד מן החברה הנרכשת. במידה וסך כל החלקים שווה יותר מאשר הסה"כ כחבילה אחת.
יתר על כן, מי לא מכיר את עולם ה-Private Equity? עולם שבו המטרה היא למצוא חברות חלשות העומדות לפני קריסה וחדלון, להשתלט עליהן, לייעל אותן, ואחרי שנים מעטות יחסית, למכור אותן במחיר הרבה יותר גבוה. גם זו הייתה אופנה גדולה אבל היא דעכה למימדים של שגרה שעד עכשיו משחקת תפקיד לא קטן בשמועות בוול-סטריט. אז מה פה חדש ב-SPAC? פשוט מאוד: זהו כלי פיננסי המאפשר למשקיע הקטן להיחשף במשחק הזה של רווח מרכישות חברות העומדות למכירה. הפופולאריות של הכלי הזה גדל מאוד (13 מיליארד ב-2019 מול 3 מיליארד ב-2016) אבל הוא עדיין קטן מאוד בסה"כ הדברים של שוקי ההון.
מגבלות וסיכונים
אז איך זה עובד? חברת SPAC מנפיקה מניות לציבור, כאשר בתשקיף שלה נאמר דבר אחד בלבד: אנו נשתמש בכסף הזה כדי לרכוש חברות על פי ראות עיני מנהלי חברת ה-SPAC. וכאשר זה יקרה, רוכשי מניות ה-SPAC יהפכו להיות בעלי מניות בחברה הנרכשת וליהנות ממהרווחיות שלה לאורך זמן. במידה ולא יירכשו חברות על ידי חברת ה-SPAC, במשך שנתיים, מוחזר הכסף למי שרכשו את מניותיה. וכך, הסיכון מתחלק לשניים: מצד אחד: יש בהחלט מגבלה לסיכון הכללי: שנתיים של אי פעילות הוא מקסימום הקפאה של כספים. אבל, מצד שני, קיים חופש מוחלט בידי מנהלי ה-SPAC ברכישות החברות שהם ירצו. לבעלי המניות של חברת ה-SPAC אין מה לומר בנושא אלא רק לקוות שאותן רכישות ייעשו בשום שכל. זו הסיבה שלחברות ה-SPAC יצא גם הכינוי: חברות "Blank check companies" (חברות צ"ק פתוח). ברור שמשקיעים ב-SPAC ייעשו בירור לגבי אותם מנהלים ויעשו את השקעתם על בסיס אמון בהם. אבל, ברור שיש כאן נתינת יד חופשית לבצע רכישות שגם הטובים ביותר יכולים להיכשל בהן.
למה זה טוב לחברות להנפיק דרך חברת SPAC
מעבר לעניין של המשקיעים ב-SPAC יש גם עניין מיוחד בחברות להיות קנויות על ידי חברת SPAC בהנפקה. זה פשוט חוסך המון זמן של עבודה מול מוסדות ההשקעה המגישות להנפקה בבורסה, מול רשויות ההון, עמידה בתנאים של הנפקה מינימאליים, וכו... כל זה אינו קיים כאשר חברת SPAC מגיעה וקונה חלק או כל המניות של אותה חברה מנפיקה. מה גם שעוקפים כאן לחלוטין את חוסר הוודאות שבהגשת הנפקה לשוק ההון עצמו, הסובל ממניה-דפרסיה תמידית. יש להזכיר שזהו מוצא נהדר לחברות שיתקשו למצוא קונה אחר, ולכן זהו גם סוג של תמרור אזהרה לגבי השקעה ב-SPAC עצמו. אם עושים זאת בכל זאת, חייבים להיות בטוחים באיכות המנהלים של ה-SPAC בכך שלא יתפתו לעסקאות מפוקפקות או חשודות.
לסיכום
ה-SPAC אינו ממש חדש אבל התגבר מאוד לאחרונה כאלטרנטיבה ל-Private Equity ולהנפקה ישירה בשוק. אבל, מעבר לניואנסים העסקיים שבחברות האלו, מה שאני רואה כחשוב כאן היא יכולת נוספת הניתנת לציבור להשתתף בחלק המוסדי של המהלכים הקורים מאחורי הקלעים. לרוב, הציבור יודע לקנות ולמכור נכסים הנסחרים כבר. כל העולם האלטרנטיבי, ובמיוחד כל העולם של הרכישות והמיזוגים, היה רחוק ממנו מאוד. חברות ה-SPAC מנגישות את החלק המוסתר הזה של השוק ואני חושב שאנו עוד נשמע על כך גם מקומותינו.