יש או אין בועה בשווקים ? צבי סטפק, גילעד אלטשולר ורועי ורמוס מסבירים

רימונים סוכנות לביטוח, ערכה כנס שנתי בירושלים, בהשתתפות סוכני ביטוח רבים. הכנס עמד בסימן – אנושי, מקצועי, טכנולוגי. כדי להזכיר לכולם, שכולנו אנשים שעובדים למען אנשים, כי מקצוענות היא הערך המוסף שהלקוח מצפה, וכי בימים של אתגרים, הטכנולוגיה מהווה יתרון.

את הכנס פתח רונן טוב, משנה למנכ"ל מיטב דש השקעות, ויו"ר חברת הגמל והפנסיה, כשדיבר על התו הירוק להצלחה. לדבריו, נגיף הקורונה שינה את החיים הפרטיים והעסקיים גם יחד, חידד והעצים תובנות עיסקיות, וחייב לא מעט חשיבה מחוץ לקופסא. רונן טוב התייחס לצורך לשמר ולהשתפר במציאות מורכבת ודינאמית, וכן התייחס לעולם התשואות, לפנסיית ברירת המחדל ולערך ללקוח.

אודי אלוני, מנכ"ל ובעלים משותף FUNDER AdvizerLand, הנחה את פאנל ההשקעות שבו השתתפו צבי סטפק מייסד מיטב דש, גילעד אלטשולר ממייסדי אלטשולר שחם ורועי ורמוס שותף ומנהל של נוקד קפיטל.

אפשר להגיד שבפאנל הזה ישבו סביב השולחן שלושה אנשים שלהם כ-150 שנות ניסיון בהשקעות, ושמנהלים קרוב לחצי טריליון שקל בישראל. אולי הפאנל הכי מכובד שאפשר בנושא השקעות. מטרת הפאנל היא להבין את הלך רוח של מנהלי ההשקעות.

2020 היתה אולי אחת השנים המדהימות בהיסטוריה של שוק ההון. מדד הנאסד”ק היה בסביבות העשרת אלפים לפני משבר הקורונה. ובחודש שבין אמצע פברואר לאמצע מרץ כל המדדים המובילים, ירדו בסדר גודל של 35% בחודש אחד. מאז אנחנו רואים עליות. תנועת “V” חזקה מאוד, כשנאסד”ק מוביל את המגמה. בישראל, תא-35 עלה פחות, והוא נמצא איפה שהוא היה לפני הקורונה.

מבחינת אגרות החוב, אז תשואת האג”ח של ממשלת ארה״ב לעשר שנים, בראיה היסטורית קצת, נראה שבעצם האג״ח לעשר שנים היה במגמת עלייה בתשואה בין שנות ה־60 לשנות ה־80. התשואה הגיעה לכמעט 15-16%. מאז 40 שנה אנחנו במהלך של ירידה בתשואה, עד לרמה של חצי אחוז בשיא משבר הקורונה. היום התשואה חזרה ל-1.6%, היכן שהיתה ב-2012 וב-2016.

צבי: “מתי זה ייעצר, אף אחד לא יכול לומר. מיותר לנסות אפילו לנחש. מה עלול לגרום לשינוי בשווקים? יש הרבה גורמים, חלקם ברבורים שחורים, שתמיד יכולים לצוץ כמו שהיה צונאמי ביפן ששיבש את השווקים לפני הרבה שנים.

יש שני גורמים עיקריים שכן ניתן לראות, שיכולים לשבש את הכיוון החיובי בשווקים. יש יותר משניים אבל אני אתמקד כאן בשניים. אחד זה מניות הטכנולוגיה דווקא. מניות הטכנולוגיה הובילו את העליות בשנים האחרונות. חלק גדול מהעליות שהזכרת ב־S&P500, נזקף לזכותן. אז כמו שהן משכו את השוק למעלה, הן עלולות למשוך את השוק באיזה שהוא שלב למטה. ולמה? ממבט ראשון אפשר להפריך את מה שאני אומר כיוון שדווקא הטכנולוגיה הוכיחה את החיוניות שלה במשבר הקורונה מעל לכל ספק. אבל בכל זאת מה שלהערכתי יתאפיין בשנים הקרובות, זה מתקפה מאוד חזקה על החברות האינטרנט. אנחנו רואים אותה כבר מתחילה, פייסבוק, גוגל ואחרות, חוות מתקפה תקשורתית, ציבורית, רגולטורית, ופייסבוק למשל לפי דעתי תוך כמה שנים, זה יקח הרבה זמן כי יש לה הרבה כוח היא תיאלץ להתפרק מחלק מנכסיה למרות שאישרו לה את רכישת וואטסאפ, ואינסטגרם ב־2012־2014.

הסיכון העכשווי יותר, זה נושא האינפלציה. בשנות ה־70’, האינפלציה היתה גבוהה מאוד. לא במקרה היו תשואות של 16% לשנה באגרות חוב של ממשלת ארצות הברית לעשר שנים. זה היה על רקע משבר הנפט של אחרי מלחמת יום כיפור. האינפלציה בעשור האחרון היתה מאוד נמוכה. יש עכשיו חשש מפני עלייה באינפלציה והשאלה היא האם האינפלציה תעלה שנה, שנתיים, ובזה זה יגמר או שזה ימשך.”

גילעד: "בוא ניזכר שהפעם האחרונה שהיו ירידות לפני הקורונה, זה היה ברבעון האחרון של 2018. השוק ירד בין 20% ל־25%. לא היה מלחמה. לא היתה קורונה. לא היה שום דבר. רק מה, האג״ח ל־10 שנים של ממשלת ארצות הברית היה ב־3.5%. זה הרעיד את השווקים, וזה גרם לירידות של 20-25%.

רואים שקורונה או מלחמת עולם, לא מפחידים את השווקים. כשהריבית אפס לציבור אין מה לעשות עם הכסף. אנשים יושבים על הכסף חודש, חודשיים, שלושה. בסוף אין להם ברירה, הם רוצים להרוויח. אז כשהריבית היא אפסית, כולם באים לשוק, ולא יעזור שום דבר. כך או אחרת, אנשים מגיעים אל השוק.

הסכנה המוחשית יותר זה לראות תשואות באיגרות החוב הארוכות עולות בצורה משמעותית מהנקודה של היום. זה הסיכון היותר הגדול.

אם נתייחס למכפילים של חברות הטכנולוגיה, המכפילים לא כאלה נוראים. צריך להביא בחשבון גם את עניין הצמיחה. אתה מוכן לשלם יותר על חברות שגם מרוויחות וגם צומחות ברווח משנה לשנה. יש חברות עם מכפילי רווח נמוכים אבל רואים שהם בדעיכה. אז לא סתם משלמים על מכפילים גבוהים. השוק לא עד כדי כך מטומטם.

לדעתי, אם כבר יש בועות, זה בכל ה־SPAC, ובחברות חדשות שאפילו עוד לא מרוויחות. כאלה שרק מראות סימנים ראשונים של רווח ומקבלות שווי מטורף. שם יש יותר בועה מאשר במיקרוסופט, אפל או פייסבוק. אבל בראש ובראשונה, הסכנה היא באלטרנטיבה. אם תהיה אלטרנטיבה לכסף, זה יכול בהחלט לגרום לרעידות משמעותית בשווקים.”

רועי: "קשה לדבר בהכללה על קרנות גידור, כי זו משפחה מאוד גדולה של מוצרים. זה מוצר עם יומרה גדולה, שמנסה לאורך זמן לתת יותר טוב מהשווקים ומנסה לרדת פחות. הדרך שבה אנחנו חושבים שאפשר לעשות את זה, זה פשוט לזהות באופן מאוד ספציפי את החברות המנצחות הבאות, וכך להימנע מהסיכון השיטתי, מסיכון השוק. קל להגיד את זה, קשה לעשות את זה. זה שאתה מנסה לטפל בסיכון אחד אתה בהגדרה נפתח לסיכונים אחרים."

צבי: "מפרספקטיבה של 40 שנות נסיון, הן מהצד של הגמל והן מהצד של קרנות הנאמנות, אפשר לראות את ההבדל הדרמטי.

בקרנות הנאמנות מתאים הרבה פעמים הביטוי של 'ידיים חלשות'. הציבור נכנס להשקעה דרך עצת היועצים במערכת הבנקאית. בקניה, הלקוח אומר שהוא מוכן לסבול הפסד של נניח עד 20%, אבל ברגע שיש הפסד של 5־6% בורחים.

הלקוחות, מקבלים ייעוץ בכניסה, אבל ביציאה פשוט נכנסים לאפליקציה ומוכרים. בין אם כי לא תפסו את היועץ, או שפשוט רוצים למכור. מה גם שמבחינת היועץ, לעמוד בפרץ ולמנוע מהלקוח לבצע מכירה, זו אחריות עצומה. כל זה הביא לפדיונות של יותר מ־40 מיליארד שקל בתוך חודש. דבר חסר תקדים.”

צבי: "בגמל ובפנסיה ההבדל עצום. גם מול הקרנות, אבל גם מול מה שחווינו במשבר 2008. אז, אנשים שברו קופות גמל אפילו שהם ידעו שהם משלמים על זה מס 35%, כי חששו שהכסף ימס לחלוטין ולא יישאר ממנו כלום.

במשבר הקורונה, התגובה היתה הרבה יותר מתונה. אני מייחס אותה לשני דברים עיקריים: (1) לסוכנים. ב־2008 השוק היה עדין צעיר. רפורמת בכר היתה רק ב־2005, עד שהקופות עברו לגופים הפרטיים זה היה 2006־2007, כך שהנוכחות של הסוכנים בקבלת ההחלטות של הלקוח, היתה פחות משמעותית. הנוכחות הפעם היתה משמעותית הרבה יותר; (2) הציבור התבגר. למרות שזה נראה קצת דיכוטומי, שאותו אדם מוכר קרנות נאמנות בלחץ, אבל בקופת הגמל או בקרן השתלמות הוא לא נוגע. השתרשה תפיסה בציבור, שבחיסכון לטווח ארוך לא נוגעים.

הציבור ראה שאחרי הירידה ב־2008, היו עוד הרבה ירידות ועליות, אבל בסך הכל השוק כולו עלה יפה. הציבור רואה, שיש ירידות אבל השוק גם חוזר לעצמו, והתקופה שזה חוזר לעצמו הולכת כל הזמן ומתקצרת. לכן הציבור לא נוגע בחיסכון ארוך טווח. תופעה נוספת שראינו, זה שהעבירו ממסלול נניח מנייתי למסלול אחר. חלק שכח אחר כך לחזור, כי קשה לתזמן את השוק.”

גילעד: “גם בתי ההשקעות התבגרו בתקופה הזו של 10־12 שנים. אני זוכר שבזמן המשבר היו לי שיחות ועידה מול מאות סוכנים. למרות שזה היה שיא המשבר, העברנו מסר מאוד ברור לכל הסוכנים שעובדים איתנו, ‘אל תעבירו מסלולים’, תדברו עם הלקוחות שלכם שלא יעשו את הטעות של 2008. למרות שהכל היה באפלה, אף אחד לא ידע לאן זה הולך, לנו היה חשוב להעביר את המסר הזה.”

גילעד: "מדובר בתהליך טבעי. לאט לאט מתקרבים ל־50%, אם משכללים יחד גם את ההשקעות האלטרנטיביות. זה המצב ברוב הגופים. בארצות הברית אנחנו יודעים מזמן שההרכב של קרנות הפנסיה הוא 60% אקוויטי 40% חוב.

בישראל, בעיקר מסיבות היסטוריות, הציבור שמרן יותר. בתפיסה של הציבור הישראלי, הבורסה תמיד נחשבה לקזינו הלאומי. מה גם שבעבר הריבית הריאלית היתה גבוהה, אז לא חשבו שצריך את הבורסה. זה הביא לאחוז אחזקה במניות בישראל תמיד נמוך מהממוצע עולמי. היום הריביות הן אפס, כך שאין מה לחפש באג”ח הממשלתי. הציבור למד להבין שיש תנודתיות, ושזה חלק מהחיים. מסתכלים על הטווח הארוך יותר. אני מאמין שגם בישראל נגיע תוך זמן לאחזקה של 60% באקוויטי.”

גילעד: "חשיפה לחו״ל זה סיפור אחר לחלוטין. אנחנו התחלנו במעבר לחו״ל כבר ב־2006 כשהשוו את תנאי המס לשווקים בארץ ובחו״ל. זה לא מגיע משיקול של מה ישיא תשואה גבוהה יותר. עם כל הכבוד לכלכלה הישראלית, כלכלה חזקה, ההיגיון אומר שצריך להחזיק הרבה מאוד מניות עם תוצאות טובות.

בכל זאת יש פה אזור עם לא מעט מורכבות. צבי יותר מומחה ממני לעניינים ההיסטוריים, אבל אחת לכמה שנים קורה כאן אירוע דרמטי. מבחינת ציבור החוסכים הישראלי, שגם הפרנסה שלו תלויה במשק הישראלי וגם כל מה שהוא חווה קשור למשק הישראלי, זה סיכון. כך שיציאה לחו”ל היא בעצם ניהול סיכונים עבור החוסך הישראלי."

גילעד: "לא יודע. היה הסכם שלום עם מצרים, עם חוסני מובארק, פתאום הוא נעלם. באביב הערבי אמרו שאסד ילך, פתאום הוא נשאר. באזור הזה מספיק שאיזה משוגע פתאום יפוצץ את אל אקצה, מי יודע מה יכול להיות. כך שהיציאה לחו”ל מגיעה קודם כל מניהול סיכונים.

מעבר לזה השוק בישראל לא משקף את הכלכלה הישראלית. לא הרבה סקטורים נמצאים בבורסה הישראלית, השוק לא נזיל מספיק, בטח לא להיקפים של גופי החיסכון ארוך טווח בארץ, אז אין מה לעשות, אתה יוצא לחו״ל, אבל הסיבה הראשונית היא קודם כל ניהול סיכונים.”

רועי: “כן, אנחנו בכלכלה חדשה. אנחנו בתוך מהפכה טכנולוגית שמשנה עסקים. אני חושב שגם אם חלק מהמניות האלה מנופחות וירדו, זה לא משנה את זה שזה מהפכה מאוד משמעותית לאורך זמן המניות משיאות תשואה עודפת משמעותית על פני אפיקים אחרים. זה כרוך בתנודתיות גבוהה יותר. לגבי התמחור, אנשים מדברים על התמחור, אני לא בטוח עד כמה יודעים להגיד מה הולך לקרות לרווחי החברות האלה בשנים הקרובות.”

רועי: "אחד הסיכונים זה ששיעורי הצמיחה של חלק מהחברות לא יהיו גבוהים כפי שהתרגלנו. אז בסדר יש קונצנזוס של האנליסטים אבל עם כל הכבוד לאנליסטים, לא הם ולא אנחנו יודעים מה ילד יום, שמענו פעמים רבות הערכות על כמה המניות האלה מנופחות ושזה ייגמר כמו שזה נגמר ב־2000. זה מאוד פופולארי ונוח לנבא מפולות ולהגיד צדקתי. העבודה שלנו קצת יותר קשה, אנחנו צריכים להרוויח למשקיעים, זה גם אומר שחלק מהזמן אתה לא תרוויח ואתה תפסיד ואתה תהיה בתנודתיות.

אנחנו נזהרים מללכת לפינה ולקרוא לעצמנו משקיעי ערך או משקיעי צמיחה או משקיעי טכנולוגיה, הדגש אצלנו זה למצוא חברות איכותיות שפועלות בשווקים טובים, יכול להיות גם ענפים מאוד מסורתיים."

רועי: "לפעמים חברה נראית זולה אבל למעשה הרווחים שלה הולכים אחורה, ויש אי וודאות גבוהה לגבי עסקים מסוגה, ולהיפך, חברות שבמבט שטחי המכפיל נראה גבוה, אבל כשתבדוק לעומק את התחום, מה קורה לשיעורי הרווחיות כשהחברות מגדילות את ההכנסות שלהן המסקנה תשתנה. לכן להסתכל בצורה פשטנית על מכפילים, על מכפיל הון, על מכפיל תזרים או על מכפיל רווח זה לא מספיק טוב.

אנחנו מנסים לזהות חברות שיש עתיד ורוד בתחום הפעילות שלהן, שהעמדה התחרותית של אותה חברה בתחום היא חזקה, שמי שמוביל את החברה יודע מה שהוא עושה, ואז הם יכולים לצמוח יותר מהקצב הצמיחה של הענף. כך שפחות מעניין אותי אם אני קונה את זה במכפיל קצת יקר.”

צבי: "מנהל השקעות טוב זה לא מנהל השקעות בהכרח שמשיא את התשואות הכי גבוהות, אלא זה שיודע לאזן בין השאיפה הטבעית להצטיין בתשואה לניהול הסיכונים. זה חוכמה קטנה מאוד לבלוט ולהזניח את ניהול הסיכונים, רק שזה יתפוצץ לך בפנים מאוחר יותר.

מבחינת אחוז המניות בחסכון ארוך טווח, אנחנו סביב הממוצע. העניין הוא בחירת המניות והענפים. למשל ב־2020 אנחנו השקענו אחרי לא מעט מחקר במניות אנרגיה מתחדשת. זו המהפכה שגם ביידן מוביל עכשיו. זה ענף שמשך את השוק למעלה. חשוב איזה מניות בחרת. בדרך כלל ההפרשים בין הפוזיציה הגבוהה ביותר בשוק במניות לבין הנמוכה ביותר נעים סביב חמישה שישה אחוז לא יותר, זה פער שאפשר להתגבר עליו באמצעות השקעה במניות הנכונות.

השקעות אלטרנטיביות גם תרמו תרומה משמעותית לתיק, וזה גם לא בושה לשבת כמה אחוזים במזומן בתקופות מסוימות, ולחכות להזדמנויות. ההזדמנויות יבואו, זה שאלה של זמן.”

גילעד: "לשים את כל הביצים על מדד אחד ספציפי, זה לא המלצה שלי. אם מסתכלים על ההיסטוריה, אז בשלוש שנים האחרונות S&P ונאסד״ק בביצועים נהדרים. בוא ניקח את אותם חוסכים, בערך 35־40 שנה אחורנית. היה מדד, שהיה הכי אש בעולם, מדד הניקיי. אתה אומר לעצמך וואו. יש צמיחה ביפן. זה נהדר, בוא נשים את כל הפנסיה במדד הניקיי. כך שאדם שלפני 40 שנה, בגיל 30, אומר לעצמו אני אצא לפנסיה בגיל 65 תהיה לי פנסיה נהדרת צמודה לניקיי. עוברים 35־40 שנה ויש לו חצי מהכסף שהוא חסך. זה מבטל בעצם את האימרה שאם תהיה מספיק זמן בשוק בטוח תרוויח.

גם מדד הנאסד״ק שלקח לו 17 שנים לחזור לשיא של שנת 2000. מי ששם בשנת 2000 את כל כספו בנאסד״ק, חיכה 17 שנה כדי לחזור לקרן שהוא שם ב־2000.

יש הרבה מדדים בעולם. לא כדאי לקחת פינה אחת. צריך למצוא דברים מעניינים בפינות שונות של העולם, במדדים המובילים, בחברות המובילות. להיצמד למדד ספציפי מפני שבשנתיים שלוש האחרונות היה הכי נחמד אני חושב שזה טעות. מה יקרה אם אתה מגיע לגיל פרישה עם פנסיה או גמל ב־S&P500 ואתה צריך את הכסף, ואתה מוצא את עצמך במשבר.

אגב, אני בדעה שאנשים צריכים גם בגיל 65 וגם בגיל 70 להישאר במסלול הכללי ולהמשיך לחסוך איתו. אם חס ושלום יש עניינים בריאותיים אז אולי צריכים את כל הכסף, אבל זה לא קורה בדרך כלל. לכן אני חושב שאנשים צריכים להישאר במסלולים הכלליים, ולא לעשות את כל השינויים. גם מי שמגיע לגיל 60, לגיל פרישה יש לו עוד הרבה שנים של חיסכון.”

גילעד: "הייתי מחלק את התקופה של הביטקוין לשלוש תקופות. תקופה שבה היה הייפ לפני כמה שנים. אז הוא הגיע ל־20 אלף בערך. היו אז מכונות שאנשים מביאים מזומנים ויוצא להם ביטקוין, באחוזת בית. בכל כנס היו שואלים אותי קודם כל על הביטקוין. זו היתה השאלה הראשונה. היה ברור שזה הולך ליפול. אחרי כמה זמן הפסיקו לשאול.

בערך חודש אחרי שהתחיל משבר הקורונה, התחיל איזה שינוי לגבי הביטקוין. שינוי מחשבתי. איפשהו במאי, אמרתי לעצמי בעצם, אם הכסף נהיה זבל, כל הטריליונים שמדפיסים, הדור הצעיר יגיד שהכסף לא שווה שום דבר, והם יחפשו לאן ללכת.

פעם לאן היו הולכים כשיש פחד? לזהב. למה הזהב שווה? הוא שווה למה שאנשים האמינו שהוא שווה, והוא שווה בזה שיכולת לשלם אתו כאמצעי תשלום. בפועל אין מה לעשות עם זהב. אי אפשר לאכול את זה.

לביטקוין יש נדירות, הוא מוגבל. הוא מתחיל להיות אמצעי תשלום. ואמונה? מתחילה להיות אמונה. אז הייתה נקודה שאמרנו כן ביטקוין. על הקטע הפסיכולוגי בלבד. כי די ברור שאין לו שום ערך כמו שלזהב אין שום ערך. ביצענו השקעה, ויצאנו ממנה כשהיה בסביבות 55 א’ דולר.”

צבי: “כלכלנים תמיד הזהירו שאם תדפיסו כסף, תבוא אינפלציה כמו בגרמניה הווימארית, או בישראל, אגב בין 80 עד 85. אגב, בתקופה ההיא האינפלציה הסתכמה, אולי לא תאמינו אבל, ב־17 אלף אחוז כמו בונצואלה.

כלכלנים שאלו לאן נעלמה האינפלציה ב־2008? הרי הדפיסו כסף. יש כל מיני תשובות, אחת מהם היא שהכסף הלך למחסנים בבנקים. הבנקים לא הוציאו את זה לשוק, לא נתנו אשראי כי פחדו. חלק אמרו, שהאינפלציה לא באמת נעלמה. היא נכנסה למחירי הנכסים – למניות,לאיגרות החוב, ליצירות אמנות, לנדל״ן וכו’.

היום הכסף הולך לאנשים הביתה. הוא לא במחסנים, הוא בידיים של אנשים. בתקופת הקורונה לא היה כל כך על מה להוציא אותו, אז אנשים חסכו, נוצר ביקוש, סוג של ביקוש כבוש בינתיים, כי יש בעיות באספקה. ההיצע של הסחורות ירד."

צבי: "חד משמעית. הבעיה היא לא לחזות שהאינפלציה תהיה יותר גבוהה בשנה הקרובה, ברור שהיא תהיה יותר גבוהה השאלה בכמה. שאלה הנוספת היא כמה זמן זה ימשך. הערכה שלי, האינפלציה השנה תהיה משהו באזור 1.5% אולי קצת יותר. בשנה הבאה לפי דעתי האינפלציה עדיין תישאר גבוהה.

יש ויכוח אם זה כאן כדי להישאר או לא. אינפלציה של שני אחוז לא צריכה להפחיד אף אחד כי היינו שם, ויש בזה אפילו אלמנטים חיוביים מבחינות מסוימות.

לגבי ארצות הברית, הסיכון העיקרי הוא, שהאינפלציה תהיה גבוהה. כרגע היא כבר עוברת את ה־3%, אם היא תישאר שם, והפד מתוך כל מיני שיקולים לא יגיב במועד, יכול לקרות מה שקרה פה בישראל לפני 20 שנה.

אם הבנקים המרכזיים לא ירצו לעלות ריבית, בסוף הם ייאלצו, השוק ייאלץ אותם לעשות את זה. השוק יותר חזק בסופו של דבר. תשואות גבוהות יותר באגרות החוב הממשלתיות, יקטין את האטרקטיביות של המניות.

לגבי שוק המניות, אני לא הייתי מגדיר בשום אופן את שוק המניות לא בארצות הברית ולא בישראל בתוך בועה. זה שיש בו בועות זה לא הופך את כולו לבועה. הסיכון העיקרי כמו שאמרתי בא מהחברות הטכנולוגיה ופייסבוק. קטונתי מלהגיד לאן השוק הולך, רק אולי אזכיר שבמצבים מסוימים דווקא כשהשוק שאנן, יכולות לבוא ההפתעות. אפשר לנצל תקופה רגועה בשווקים, לקנות הגנות על השוק. מדד ה־VIX בארצות הברית למשל. לא הייתי מציע את זה כשיטה קבועה, אבל במצבים רגועים דווקא כשהשוק רגוע הפרמיות נמוכות אפשר לרכוש גם הגנות.”

רועי: "אני לא יודע אם הבורסה בישראל היא בשיא פריחתה. אני חושב שהכלכלה בישראל היא בשיא פריחתה. יש כאן כלכלה מדהימה. אין ספק שתחום הטכנולוגיה דוחף פה המון תחומים נוספים אחרים בכלכלה. לצערנו הייצוג של כלכלת ההייטק בבורסה בישראל מאוד חלקי. לכן לנתח את המאקרו של ישראל ומזה להחליט אם אני רוצה להשקיע בת”א־35 או ת”א־90, פחות רלבנטי. פחות מעניין אותנו איפה המניה נסחרת מעניין אותנו העסק.

אנחנו פחות שחקנים של אלוקציה. אנחנו לא יושבים וחושבים כמה מניות להחזיק וכמה להחזיק בשווקים מתעוררים וכמה בארצות הברית וכמה בטכנולוגיה. אנחנו צריכים למצוא את העסקים הטובים.”

רועי: "מחירי הנדל"ן יקרים ויהיו יותר יקרים. בדרך כלל כשאומרים לך על דברים שהם יקרים, הם יהיו יותר יקרים. יש פה לנדל״ן בישראל, לנדל״ן למגורים ביקוש חיצוני מסורתי מאוד חזק, יש מעט ערים בעולם שנהנות מביקוש חיצוני. היהודים הישראלים גם מאוד אוהבים לקנות בתים לילדים שלהם וכן הלאה, זאת אומרת יש ביקושים מעבר לדמוגרפיה.

על זה תוסיף מתעשרים חדשים. עשרות אלפי מיליונרים חדשים. כוחות הביקוש מאוד חזקים ומאוד ייחודיים בישראל. מול זה אנחנו מדינה מאוד קטנה, אזורי ביקוש מאוד מאוד קטנים, ושום יכולת בגלל בירוקרטיה ותכנון בכלל לספק את הביקושים.”

גילעד: "אפשר להגיד רק דבר אחד. שלא יפריעו. עם ישראל חזק. עם ישראל מוכשר. רק שלא יפריעו לנו, זה הכל. אנחנו נסתדר."