אינפלציה || נתוני האבטלה האחרונים מאשרים שאנו נכנסים לשלב הבא בתופעה המאיימת

למרות שעניין האינפלציה קצת דעך לאחרונה מהכותרות העיקריות של המדיה הכללית, היא ממשיכה להוות סיבה של חשש גדול אצל שחקני שוק הון, ובעיקר אצל קובעי המדיניות. לא הייתם חושבים כך אם הייתם מקשיבים להם, או מסתכלים על מעשיהם בטווח הקצר. היה מדהים במיוחד היחס של ראשי הבנק המרכזי אצלנו כאשר היה צורך בחידוש הריבית האפסית במקומותינו. כאילו לא חווינו, ואנו עדיין לא חווים, עליות מחירים משמעותיים בכל תחומי החיים ובמיוחד בכל הקשור למצרכים של היום יום.

בכל אופן, אם נחזור לחלק העקרוני של הדברים, נשאל עצמנו: עד מתי חלק התגובה יתאים למה שקורה בפועל במחירים? והתשובה היא: עד שנראה את האינפלציה עוברת מהזירה של המוצרים לזירה של העבודה. וכאן יש צורך בהסבר קצת יותר מורחב מהרגיל. לאינפלציה, כמושג, רגליים ארוכות בזירות שונות. ועבורה ניתן להגדיר שלבים שונים של התפתחות. כפי שלמדנו בעקרונות הכלכלה, עליות המחירים אינם הסיבה לעניין אלא הסימפטום לו. מה שורש העניין? לרוב, מדובר בבסיס כסף (אמצעי תשלום ואשראי) גדול מדיי, הרודף אחרי שירותים ומוצרים מעטים מדיי.

וכך, לחץ הביקוש גורם ליצרנים, ולנותני השירותים, לבקש יותר עבור מעשי ידיהם. עד גבול מסוים: עד הגבול שבו הצרכנים יכולים לשלם. וכאן נכנס אלמנט העבודה. כאשר אין עבודה, או אין עליית שכר בעבודה, הצרכנים לא יכולים לשלם את עליות המחירים ויימנעו מהצריכה. זה יביא להקטנת הביקוש, ולירידה חזרה של המחירים עקב ביקוש קטן יותר הפוגש עכשיו את ההיצע הקטן שהיה מלכתחילה.

אבל, כאשר יש הרבה עבודה (ומכך הכמות גדולה של צרכנים) או שרמת השכר עולה (כוח קנייה גדל) לאינפלציית המחירים יש הרבה מרחב פעולה. במצב כזה, קובעי המדיניות באמת דואגים. מדוע? כי בשלב זה יש סכנה של איבוד שליטה לכיוון היפר-אינפלציה, הנובעת בעיקר מחוסר אמון הצרכנים (האזרחים) בכסף שהם מחזיקים. מהרגע הזה הם קונים כדי להבטיח עצמם, ואף להיפטר מהכסף, ולא מתוך החשק או הצורך במוצר.

בהיסטוריה, מקרים מועטים של היפר אינפלציה אבל אלו שקרו היו מספיק טראומטיים כדי להישאר חקוקים היטב בזיכרון האנושי הקולקטיבי (רפובליקת ויימר הגרמנית, לפני מלחמת העול השנייה...). אגב, לא הזכרתי מצב של אינפלציה עם אבטלה (סטגפלאציה) המגיעה כאשר ישנו חוסר אמון כזה אצל המעמד הגבוה יותר באוכלוסיה, וזאת בזמן מיתון ושפל כלכלי המביא לבריחה מאסיבית של הון החוצה.

אוקי, אז מה היה לנו עד כה, מאז תחילת 2020 ועד עכשיו? עד הופעת מגפת הקורונה, המילה אינפלציה הייתה מושג "עתיק וחסר חשיבות" שלא צריכים לקחת בחשבון כאשר באים לחשוב על השקעות הון. ריביות האפס, או השליליות, היו הוכחה מעשית לכך. משבר הקורונה עצמו המשיך והדגיש זאת עקב המיתון הקצר והחריף שליווה את השלבים הראשונים של המחלה.

אבל עד מהרה, כאשר התחיל השיקום, נוצרו שתי דינאמיקות מעניינות: הדרישה למוצרים (כולל סחורות ושינוען) ולכוח העבודה, היו גדולים בהרבה ממה שהמציאות סיפקה. המחירים החלו לעלות יחד עם תיאור המהלך כ"Transitory" ("חולף"). הנזילות הכספית (הגדלת בסיס הכסף) המשיכה וגדלה למימדים חדשים של עוצמה והכול נראה עדיין בסדר.

עכשיו, לקראת סיום 2021 אנו נמצאים במצב שונה לחלוטין: מה שהיה "חולף" התקבע במספרי ה-CPI וגם בצד ה-CORE שלהם ואנו עדים לירידה דרמטית ומתמשכת בכוח העבודה הפנוי. דוגמה נוספת לכך קיבלנו ביום חמישי כאשר פורסמו הדרישה לדמי האבטלה בארה"ב:



יצא 184 אלף בלבד מול צפי של 218 אלף (!!). סימן מובהק לשוק עבודה צר הנהיה צר יותר. וששלב האינפלציה הקרוב הוא החמור יותר בעיני קובעי המדיניות: עלייה בשכר עקב חוסר בכוח אדם. חייבים להודות שזה עדיין לא מתבטא בתחושה של המשקיעים. הם עדיין קרובים מהשיא ההיסטורי במדדים. מדוע? כי קובעי המדיניות המוניטאריים והפיסקאליים לא עושים סימנים של התרגשות יתרה.

על האחרונים לא נדבר כאן מפני צניעות ורסן הלשון. ועל הראשנים אומר כך: הם חושבים שמסלול ה-Tapering, שכבר הוגדר, כבר יטפל בבעיה. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שאנו חוזים במו עינינו בהתפתחות הקלאסית של בעיה ידועה. הגלובליזציה קיבלה מכה חזקה בכנף והמלחמה הקרה בין ארה"ב וסין רק מוסיפה מלח לפצעים.

העונתיות הטובה גם מונעת הרבה צער במדדים ולכן, לדעתי, רק תחילת 2022 תאמר לנו ברצינות את מצב הדברים, ואם נעשה משהו אמיתי כנגד הסכנה הגדולה. והסכנה גדולה כאשר חושבים על כמות החוב העומדת בכלל, פר מדינות, פר חברות, ועבור כל הפרטיים גם כן. הרבה הצלחה לכולם.