מה אפשר ללמוד מהבועה הגדולה ביותר בעולם המודרני - עלינו ?

בנובמבר 89' הגעתי לטוקיו, יפן. זה היה במסגרת הטיול הגדול למזרח. יפן הייתה אחת התחנות היותר מסקרנות בטיול הזה. כמו הרבה ישראלים, הגעתי שם גם כדי להרוויח קצת כסף ממכירת תמונות מנצנצות לעוברי אורח יפנים שיצאו זה עתה ממסבאות מקומיות אחרי יום עבודה מפרך. 

היפנים עניינו אותי מאוד. הכסף קצת פחות. כל מה שרציתי זה להרוויח מספיק כדי לכסות את העלות הגבוהה של שהיה בת כמה חודשים בבירת ארץ השמש העולה. 

יפן של סוף שנות ה-80' הייתה המעצמה הכלכלית החזקה ביותר באסיה, ושניה רק לארה"ב בעולם כולו. "הפלא היפני" קראו לכך. אנשים התקשו להבין כיצד אומה ש-40 שנה קודם לכן נחשבה מפגרת למדי והתבוססה בעוני מחפיר אחרי תבוסת ענק במלחמת העולם השנייה הפכה למעצמה הכלכלית מספר 2 בעולם.

סוד הקסם היפני היה טמון בחריצות אין קץ, איפוק, ויכולת חיקוי מהירה שעזרה לה להשתלט בתוך שלושה עשורים על שתיים מהתעשיות הכי גדולות וצומחות בעולם: תעשיית הרכב ותעשיית האלקטרוניקה. המותגים היפנים ש-20 שנים קודם לכן היו שם נרדף לאיכות ירודה, הפכו את עורם. האיכות השתפרה פלאים, אבל המחיר נותר זול כמעט כשהיה. שיטות הייצור היפניות נלמדו אז בכל העולם. היפנים ידעו לייצר ביעילות, בזול, במהירות. משפט המפתח התפעולי היה Just in Time. לייצר בלי להחזיק כמעט מלאי. 

עשור קודם לכן סבל העולם המערבי מאינפלציה גבוהה בשל מחירי הנפט הגבוהים. יפן היא מדינת אי שאינה משופעת במשאבים. היא עניה במיוחד בנפט. 

המגבלות אילצו את היפנים להתחדש. בסוף שנות ה-70' הם הפכו את תעשיית הרכב על פיה. הם ייצרו מכוניות קטנות וחסכוניות בדלק. בכך הפכו לאנטיתזה למכוניות הענק הבזבזניות שייצרו מקבילותיהן האמריקאיות. 

טויוטה, ניסן והונדה היכו את פורד, קרייזלר ו-GM במגרש הביתי שלהן. סוני, פנסוניק ושארפ שלטו בתעשיית האלקטרוניקה. ניקון, קנון ואולימפוס  שלטו בעולם הצילום. יפן הפכה ליצואנית המוצרים המוגמרים הגדולה בעולם. הגיאות הכלכלית דחפה את מחירי הבתים ביפן לגבהים בלתי נתפסים.  

הבועה הגדולה ביותר בעולם המודרני

טוקיו של סוף שנות ה-80' הייתה העיר הכי יקרה בעולם. לימים יתברר שחלק גדול מה"עושר" היפני היה בעצם בלוף אחד גדול. הוא התבסס על בועת נדל"ן ואשראי ענקית שהלכה ותפחה במחצית השניה של העשור. מטר רבוע ברובע המשרדים היוקרתי של טוקיו עלה אז פי 3 עד 5 מאשר בניו יורק. 

יוקר המחיה היפני הרתיע אותי קצת כשנחתתי בשדה התעופה נאריטה. מכירת התמונות לא צלחה כל כך ולקח לי קצת זמן להסתגל. בעזרת תושייה ישראלית, וחבר שפגשתי במקרה בתחנת הרכבת הגדולה של רובע שינג'וקו,  הצלחתי למצוא לי מקור הכנסה סביר: דוכן נייד של גאדג'טים לילדים שמכרתי במחיר מופקע. הדוכן כולו נכנס בקלות לתוך תיק לא גדול, מה שאיפשר לי לפתוח ולסגור אותו בתוך דקות בפאתי תחנות הרכבת התחתית המסועפת של טוקיו.  

למשך כ-3 חודשים שכרתי חדרון קטנטן בגסט האוס חביב. בערבים עסקתי בממכר תוך שאני מנסה להתחמק מהפקחים בתחנות הרכבת ומחברי יאקוזה לא ממש מפחידים ששלטו על הדוכנים החוקיים והלא חוקיים ברחבי העיר. בבקרים ואחרי הצהריים טיילתי ברחובות הבירה כשאני מנסה לקשור מדי פעם שיחה עם המקומיים כדי לתהות על קנקנם. ועדיין לא הצלחתי איך אומה שמורכבת מפרטים צייתניים כל כך הפכה לכוח כלכלי עצום כל כך. 

התרגלתי לחשוב ב"ינית". המטבע היפני היה כל כך חזק ומוכר ברחבי אסיה שבהמלצת אותו חבר החלפתי את הדולרים שלי להמחאות נוסעים נקובות בין, כדי לחסוך כמה עשרות דולרים של עמלות חליפין. הן שירתו אותי מצוין בהמשך. אני אפילו זוכר מה היה שער המטבע אז: דולר אחד היה שווה כ-140 ין. חודשיים לאחר שעזבתי את יפן התחזק המטבע היפני לשער של 120 ין לדולר. 

לאחר שחזרתי מהטיול המשכתי לעקוב אחרי יפן מרחוק. לקח לי עוד כמה שנים להבין שהגעתי ליפן ממש בנקודת ההיפוך שלה. רגע לפני שהיא נפרדת משיא תפארתה. 

ב-29 בדצמבר 1989 נגע המדד המוביל בבורסה של טוקיו, ניקיי, בשיא של כל הזמנים – 38,957 נקודות. בתוך 10 שנים הכפיל המדד היפני את ערכו פי 6. זו הייתה כנראה בועת המניות הגדולה ביותר בעולם המודרני של אחרי מלחמות העולם. כגודל הבועה, גודל השבר שנפער אחריה. 

ישנן בועות שמתפוצצות מהר, וישנן כאלו שהאוויר יוצא מהן לאט. הבועה יפנית התחילה בפיצוץ חזק שאחר כך הלך והתמתן. שנה לאחר השיא כבר צלל מדד ניקיי עד ל-24 אלף נקודות – נפילה של כמעט 40%. משם החל מסע ארוך ומייגע, שנים ארוכות של דעיכה. ב-1992 הגיע ניקיי ל-17 אלף נקודות. 6 שנים לאחר מכן נגע ב-14 אלף נקודות. וב-2002 הוא צלל עד 8,600 נקודות. המדד המשיך לדשדש, עלה קצת וירד קצת, עד שב-2011 שוב חזר ל-8,500 נקודות. כן, 21 שנים לאחר שהבועה החלה להתפוצץ הגיע ניקיי לרמה נמוכה בכמעט 80% מרמת השיא שלו. כיום עומד ניקיי על 26,700 נקודות. הוא עדיין רחוק ב-32% מהשיא של 89'. 

לאורך 30 השנים האחרונות סבלה יפן תקופות ארוכות של דפלציה – ירידת מחירים מתמשכת. הצמיחה המופלאה נעצרה כליל. תחתיה הגיעו שנים ארוכות עם צמיחה אפסית או שלילית. 

אחת הדרכים של יפן לנסות למתן את ההשלכות של פיצוץ הבועה הייתה הזרמת נזילות אינסופית לשוק באמצעות ריבית אפסית לאורך זמן. הזרמת הנזילות אמנם האטה במקצת את עצמת הפיצוץ, אבל גם גררה אותו על פני זמן ארוך מאוד.

בין הכלכלנים החשובים בעולם ניתש לאורך שנים ויכוח סביב השאלה אם הריבית הנמוכה הועילה ליפן או הזיקה לה לאורך השנים. הוייכוח התלהט לפני כעשור כאשר גם בארה"ב ואירופה החלה להינקט ריבית אפסית כדי להנשים את הכלכלה. 

לוויכוח הזה אין עדיין תשובה מכרעת, במיוחד לא לאור האינפלציה ששבה למחוזותינו בחודשים האחרונים. אבל דבר אחד ברור: 30 שנים של דריכה במקום הפכו את היפנים לעניים יותר לעומת שאר העולם. טוקיו כבר איננה העיר היקרה בעולם – תל אביב החליפה אותה.

את ההשלכות של 30 שנות דשדוש כלכלי ניתן לראות היטב דרך נתוני התוצר לנפש של יפן לעומת מדינות אחרות. ב-1990 התוצר לנפש ביפן עמד על 26 אלף דולר. בארה"ב הוא עמד על 24 אלף דולר. עכשיו נריץ את העולם 30 שנה קדימה: ב-2020 התוצר לנפש בארה"ב הוא 63 אלף דולר. ביפן הוא תקוע כבר עשור סביב 40 אלף דולר. וזו לא רק ארה"ב. אפילו אנחנו בישראל עם תוצר לנפש של 44 אלף דולר כבר יותר עשירים מהיפנים. ב-1990 התוצר לנפש בישראל עמד על כמחצית מזה של יפן.

אז נכון, ליפן יש מערכת רכבות מדהימה, כולל רכבת תחתית שפועלת בערים הגדולות כבר כמה עשורים ורכבת קליע (שינקנסן) שמגיעה ל-300 קמ"ש. היא בית לכמה מחברות הרכב המובילות בעולם ומדי פעם היא גם זוכה לארח משחקים אולימפיים, בקיץ ובחורף. בקיצור - איפה היפנים ואיפה אנחנו? 

אז הנה אנחנו. עדיין בלי רכבת תחתית, נכון, אבל בהרבה מובנים כלכליים השארנו את היפנים מאחור. איך כל זה קרה ומהם שורשי הבעיות של כלכלת יפן? המפתח נמצא בחוסר יכולתם של היפנים להסתגל למציאות שמשתנה במהירות. על כך אפרט יותר בטור הבא. 

הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker והוציא את הספר: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.