בועת חברת הים הדרומי - בועת ההשקעות הראשונה בהיסטוריה

טעויות וכשלים רבים התרחשו באופן טבעי בשנותיה הראשונות של הבורסה של אמסטרדם – הבורסה הראשונה בעולם, שהוקמה ב 1602 והחלה לסחור באופן רשמי בניירות ערך. אולם מפולת כשלים גרוטסקית כמו זו שהתרחשה בבריטניה בשנת 1720, נדמית לעתים כעולה על כל דמיון.

כל העניין הזה החל כשהמלך ג'ורג' הראשון ירש את ממלכת בריטניה-אירלנד וגילה לצערו שהירושה שלו מגיעה עם חוב לא קטן, ליתר דיוק – חוב לאומי שהציב אותו, איך לומר, בפוזיציה מאוד לא "בריטית". המלך פתח ב"מכרז" (שהתבטא באותם ימים בכרוז אשר מיהר לצאת לרחובות ולהזעיק את המומחים הפיננסיים לעזרה). אל הישורת האחרונה הגיעו שני מוסדות פיננסיים: הבנק המרכזי של אנגליה שנוסד ב- 1694 בידי ג'ורג' פטרסון הסקוטי, וחברת הים הדרומי – חברת המסחר הגדולה של בריטניה הגדולה שהורכבה מבריטים שהונעו מקנאה עזה ומעוורת להון הרב של הספרדים.

על השאלה האם מוטב לבחור במייסד בנק יציב ומצליח או בחבורת קנאים פנאטיים לניהול החוב הלאומי, המלך ג'ורג' השיב לעצמו ללא היסוס בכלל, ומינה לאלתר את חברת הים הדרומי, ומכאן שרשרת הטעויות ניצתה והציתה זו את זו ככדור שלג. 

כדי להבין את תחילת השיבוש יש לצלול מעט אל ההיסטוריה של הבריטים והדרום-אמריקאים ובפרט של חברת הים הדרומי. באותן השנים,  נכנס הון עתק לקופה הספרדית שהגיע ממסחר בדרום-אמריקה, ממכרות כסף וזהב במקסיקו ופרו. חברת הים הדרומי שכללה את הסוחרים של בריטניה הייתה חברת מניות בריטית שנוסדה בינואר 1711 כשותפות ציבורית-פרטית. בתקופה זו בריטניה הייתה מעורבת במלחמת הירושה הספרדית וספרד ופורטוגל שלטו ברוב דרום אמריקה, כך שהמסחר לא היה בגדר אפשרות ריאלית, הסוחרים הבריטים שקינאו וביקשו לקחת חלק בנתח, כשלו לייצר מסחר בים הדרומי, אולם מרגע שהחברה מונתה כנציגה הממשלתית לטיפול בחוב הלאומי, המנייה שלך החלה לזנק.

גיוס אמון הציבור... יחד עם שני מיליון ליש"ט

נציגי חברת הים הדרומי נועדו עם המלך ג'ורג' והעלו בפניו את הפתרון – הם יגייסו את אמון הציבור בצירוף 2 מיליון ליש"ט מכספיו לצורך מימון החוב. חרף התנגדותו של רוברט ווֹלְפּוֹל, ראש ממשלת בריטניה ואזהרותיו מפני השקעות במיזם ספקולטיבי, ב-2 בפברואר 1720, בית הנבחרים אישר את התכנית וגיוס כספי הציבור יצא לדרך. 

ההשקעות בחברה הלאומית ועליית ערך המנייה הזינו את עצמם במעגל סגור ומוטרף. ביום אחד מניית חברת הים הדרומי הכפילה והשלישה את ערכה, ואנשים שהבחינו בפוטנציאל עליית ערך קנו מניות כאילו אין מחר. כשהבועה החלה להתנדנד מתוך כך שהחברה עצמה לא הרוויחה אפילו קרוב לרווחים שהבטיחה (ובמקום זאת היא רק נסחרה בכמויות הולכות וגדלות של המניות של עצמה), המעורבים בחברה החלו לעודד ואף לשחד את חבריהם לרכוש יותר מניות כדי לנפח את המחיר עוד יותר, ולשמור על ביקוש גבוה. זה עבד. המצב הסלים במהירות ואנשים משכנו פריטי ערך ובהמשך אפילו את בתיהם כדי להשקיע ולרכוש את מניות החברה. לא עזרו נפנופי האזהרה של רוברט ווֹלְפּוֹל, הדירקטורים של החברה שסונוורו מההצלחה ורצו לשמור על מחיר המנייה ועל קצב ההשקעות החלו לשחרר מסרים שקריים לציבור, כגון: מו"מ חדש שנרקם עם הספרדים, מכרה כסף שעתיד להימסר לבריטים, ואף עלייה צפויה בביקוש לסחורות. הציבור המשולהב אכל את הכל. אכל והשקיע.

סגירת רחובות כתוצאה מביקוש למנייה 

המסחר במניות חברת הים הדרומי התחזק במידה כזו, שמאות אנשים שעטו על הבורסה של אמסטרדם מדי יום כדי לסחור. מהר מאוד רחובות האזור נחסמו לתנועה עד למצב שכרכרות לא יכלו לעבור ברחובות. וככל שההצלחה המסחררת עלתה לראשם של הדירקטורים כך השחיתות גברה לממדים מפלצתיים. כספי החברה שימשו כעת לעסקה במניות שלה. לאנשים נבחרים שרכשו מניות ניתנו הלוואות במזומן מגובות באותן מניות, כדי להוציא על רכישת מניות נוספות. הדירקטורים המשיכו להפיץ מסרים שקריים מופרכים לציבור כדי להגדיל את ערך המנייה והציבור המשיך והשקיע.

חברות נוספות שביקשו לשחזר את ההצלחה, החלו ליישם מודלים דומים לזה של חברת הים הדרומי, כך שלא עבר זמן רב שהחלו לצוץ חברות נסחרות יש מאיין, ורבות מהן חברות קש. בשלב מסוים הטירוף סביב ההשקעות היה גרוטסקי כל כך, שאפילו שם ותחום עיסוק החברה הנסחרת כבר לא שינה דבר. אם החברה נסחרת – הציבור ישקיע בה. כך למשל, מאות אנשים מיהרו להשקיע בחברה חדשה שהוקמה תחת הסלוגן "התחייבות רבה", כשאף אחד לא ידע בעצם, למה החברה מתחייבת. 

איך לא סוחרים באיגרות חוב 

בשנת 1720 הפרלמנט אישר לחברת הים הדרומי להשתלט על החוב הלאומי. החברה רכשה את החוב על סך 32 מיליון ליש"ט בעלות של 7.5 מיליון ליש"ט והבטיחה שהריבית על החוב תישאר נמוכה כשהמטרה הייתה להשתמש בכספי מכירת המניות לתשלום הריבית על החוב. אולם ככל שערך המנייה הושתת על.... ערך המנייה, המסחר מעולם לא התממש והחברה למעשה בעצמה כנגד החוב שקנתה.

כנראה שזעקותיו של אחד השפויים הבודדים במדינה, ראש הממשלה - רוברט ווֹלְפּוֹל הגיעו בסופו של דבר לאוזניים מאזינות, שכן המלך ג'ורג' "התעורר" בשלב מסוים והבין שהמדינה שלו הולכת לאבדון של הונאת פּוֹנזי ענקית שבקרוב לאף אחד לא תהיה יכולת לבלום, והוא מיהר לחוקק חוקים נגד חברות "בועות" המבצעות הונאת מניות. זה היה הזמן שבו המשקיעים בחברת הים הדרומי הבינו שהם מוכרחים למכור את כל המניות שלהם ולגרוף את הרווחים.

זה סופה של כל בועה

מיותר לציין מה קורה לחברה נסחרת כשכל המניות שלה מתחילות להימכר בבת אחת. הדירקטורים של חברת הים הדרומי מיהרו לנסות ולהציל את העניין כשניסו לקנות כמה שיותר מניות בעצמם אבל לא הצליחו להתקרב אפילו לתנופת המכירות של המניה, וכך הבועה התפוצצה לכולם בפרצוף.

כשהציבור הזועם הבין שהוא הפסיד הכל, הזעם הופנה כלפי כל גורם בחברה שעליו הציבור הצליח לשים את ידו. עובדים ומנהלים בחברה הותקפו במתקפות אלימות ברחובות, גזבר החברה ברח לצרפת והמלך ג'ורג' התמודד מול כאוס אדיר ממדים שאין איש יכול לו.

הגיבור הלאומי שהציל את המצב

הגיבור הלאומי שנרתם כדי להציל את המצב היה, איך לא?! ראש הממשלה המפוכח רוברט וולפול. הוא עמל ללא לאות והצליח להחזיר למשקיעים חלק מהכספים שאיבדו ואף לשקם את הפרלמנט הבריטי. על אף שהיו הרבה יותר מפסידים מאשר מרוויחים בסיפור הזה, הלקח נלמד, ועד היום אנשים משתדלים להזכיר לעצמם להתרחק מבועות. אי כי מפעם לפעם, הם חוטאים בכך שוב.