הצעת חוק צינון המפקח על הבנקים - 3 שנים

בפקודת הבנקאות, 1941 , בסעיף 5, אחרי סעיף קטן (ד) יבוא:

"(ה) (1) הוראות סעיף 3 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט–1969  (בסעיף זה –  חוק שירות הציבור) יחולו על המפקח,  בשינויים המחויבים, כל עוד לא עברו שלוש שנים מהיום שבו פסקו יחסי הכפיפות.

(2) על אף האמור בסעיף 4(ג)(1) לחוק שירות הציבור, הוראות סעיף 4 לאותו חוק יחולו על המפקח כל עוד לא עברו שלוש שנים מיום פרישתו (בסעיף זה – תקופת ההגבלה).

(3) המפקח יהיה זכאי לתשלום תגמול מאת אוצר המדינה בתקופת ההגבלה, אם הוא הוגבל מלעסוק בתחום דומה, בהתחשב בתחום עיסוקו, ניסיונו והתמחותו; שר המשפטים יקבע הוראות לעניין  הזכאות לתגמול כאמור, ואופן תשלומו." 

תפקיד המפקח על הבנקים הוא תפקיד רגולטורי בכיר ביותר ובעל השפעה דרמטית על התאגידים הבנקאיים בישראל. 

מרבית המפקחים על הבנקים בעבר מצאו את עצמם מועסקים במשרות בכירות ומתגמלות היטב במערכת הבנקאות המסחרית סמוך לאחר תום כהונתם. שיטת "הדלת המסתובבת", לפיה לאחר צינון קצר עוברים המפקחים לעבוד אצל מפוקחיהם לשעבר בשכר מתגמל ובתנאים מפנקים, מייצרת את "בעיית הסוכן" – הרגולטור נוטה לשרת את המפוקחים הרבה יותר מאשר את הציבור מטעמו הוא ממונה, ומעדיף באופן ברור את "יציבות הבנקים" על פני האינטרס הצרכני והיציבות הפיננסית של משקי הבית. הדבר מוביל לפגיעה קשה באמון הציבור במערכת וברגולטור. 

לפיכך, מוצע לתקן מצב זה על ידי החלת תקופת צינון משמעותית יותר – של שלוש שנים, במקום תקופת צינון של שנה, בין תום כהונת המפקח על הבנקים לבין המועד שבו יוכל להתמנות למשרה בכירה בתאגידים הבנקאים עליהם פיקח. 

בשנת 2012 פרסמה הוועדה לבחינת יחסי הון-שלטון בישראל (להלן – הוועדה) את מסקנותיה. הוועדה זיהתה ואבחנה מספר נקודות מפגש בעייתיות בין ההון והשלטון בישראל, ובין היתר הצביעה על מינויים של בעלי תפקידים בשירות הציבורי לתפקידי מפתח במגזר העסקי. הוועדה המליצה כי ייאסר לחלוטין על נושא משרה לשעבר לייצג גוף כלשהו כלפי עמיתיו לשעבר לעבודה, המקבילים לו, הכפופים לו או הממונים עליו, ללא הגבלת זמן. זאת מתוך מטרה להגן על טוהר המידות ולמנוע שקילת שיקולים זרים על ידי עובדי השירות הציבורי כלפי מי שהיו פעם עמיתיהם ופעולה לטובת עמית שפרש מתוך ההיכרות והחברות שנוצרו בין העמיתים לאורך שנות עבודתם המשותפת ואף אם בתום לב.