הבנקים מרוויחים ובכנסת מגיבים (חלק ב׳)

הצעתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', למסות את הרווחים של הבנקים בעקבות העלאות הריבית, מקבלת ייחוס משמעותי בסקירה שערכה חברת פרופאונד בנושא הצעת החוק למיסוי רווחי היתר של הבנקים. 

כפי שאמר בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה: "אי אפשר שלא לדבר, במסגרת המאבק בריכוזיות וביוקר המחיה, על רווחי העתק של הבנקים כתוצאה מעליית הריבית. רווחים שהם זוכים בהם מן ההפקר ומפערי ריבית גדולים בין אשראי לפיקדונות - ולא ניתן לייחס אותם לעבודה קשה והתייעלות. אני מוצא היגיון רב במיסוי רווחי היתר הללו בשיעורים גבוהים, בעיקר כדי למנוע מהבנקים את המוטיבציה להשיג אותם, ובכדי לגרום להם לגלגל אותם בחזרה אל הציבור במגוון הכלים שעומדים לרשותם. זוהי הדרך הטובה ביותר לתקן את העיוות שיוצרים פערי הריבית ולהקל על ציבור נוטלי המשכנתאות".

הקשר בין עליית ריבית לרווחי הבנקים: אין חולק על המתאם ההדוק בין השניים, אבל זה חלק מהמודל העסקי. כשם שהמרווח הצטמצם בתקופת הורדות ריבית כך המרווח מתרחב בתקופות העלאת ריבית. ניתן לטפל בזה על ידי עידוד אלטרנטיבות (שקיימות!), אבל בל נקדים את המאוחר. נתייחס לכך בהמשך.

"רווחים שהם זוכים בהם מן ההפקר": הניסוח מציג את רווחי הבנק כמשהו שהבנקים באים ואוספים ולא ניתן לייחסו לעבודה קשה. זוהי אמירה קצת בעייתית שכן היא שוללת את לגיטימיות המודל העסקי הבנקאי. 

המודל העסקי מתבסס על כך שעיקר המקורות של הבנק (קרי פיקדונות) מתעדכנים אחת לתקופה ואילו ההלוואות אותן הוא מעניק מתעדכנות מיד בגין מנגנון מובנה. ברור שדבר זה מייצר פער עד שהשוק מגיב לכך. יתרה מזו, הבנקים מעניקים מיליוני הלוואות הכרוכות בעבודה יומיומית עם רגולציה ובירוקרטיה מורכבת, כך שלכנות זאת "הפקר" תוך התעלמות מהעבודה הקשה הוא סילופה של האמת לדעתנו.

המונח יתר מרמז על יחסיות, ובמקרה דנן על רווח ביחס לרווח נורמלי כלשהו.

אולם, מהו רווח נורמלי ומי רשאי להגדירו? לא ברור...

יתרה מכך, אם עסק חווה תקופות קשות בהן הרווחים נמוכים "מהנורמלי", מדוע בתקופות טובות אין הוא רשאי להרוויח מעל הנורמלי? 

האם השפעת תקופות רעות בהן הרווח מתחת לאותו רווח "נורמלי" תקזזנה הרווח מתקופות טובות? גם זה לא ברור...

מדובר ברעיון להשית תמריץ שלילי על הבנקים כדי שהללו לא ירוויחו רווחי יתר.

אחת מאבני היסוד של קפיטליזם היא הרצון לכרוך מאמץ של הפרט או עסק כשלהו עם הצלחה, על מנת שזו תוביל להשאת רווחיו. 

מאמץ של עסקים ופרטים רבים הוא זה שמוביל לשגשוגו של משק, והכשלון רב השנים של התערבות ממשלתית הוכיח זאת בכל מקום בפלנטה שלנו.

למתעניינים זה קרה גם במדינות הנורדיות, עד שאלו החלו לקדם עקרונות קפיטליסטיים של עידוד תחרות והקלת רגולציה על עסקים על מנת לאפשר רווחה מוגברת לפרט.

הבעיה היא שמדובר בתמריץ שלילי על רווחי הבנק באופן כללי וזה יוביל בהכרח לרצון להקטינם בכל דרך אפשרית. 

לא מן הנמנע כי המיסוי יוביל את הבנקים לחדול ממאמצי התייעלות או אף להגדיל הפרשות וזאת על מנת להקטין רווחיהם והניזוק העיקרי יהיה אוצר המדינה שיקבל פחות מיסים.

המיסוי העודף (על "רווחי יתר") יחייב גורמים שיגדירו מהו רווח יתר, יזהו אותו ככזה, יפקחו על כך ואז יפעילו גורמים אחרים שישיתו את המס. מדובר בבירוקרטיה מיותרת שעולה כסף שלבטח ניתן למצוא לו שימושים טובים יותר.

לא מן הנמנע כי הבנקים ימנעו מהלוואות לא כדאיות בגלל מגבלת יחס הריביות והציבור ימצא עצמו נזקק לגופים אלטרנטיביים שישמחו להעניק לו הלוואות ביחס גרוע מהותית.

הטענה כי מדובר בדרך הטובה ביותר לתיקון העיוות שיוצר פער הריבית, נראית לנו שגויה: הסברנו לעיל שזוהי דרך די מעוותת שמובילה לפגיעה ברווחים באופן כללי ולפגיעה בהכנסות ממיסוי שבסופו של יום פוגע בכלל האזרחים, נוטלי משכנתאות או נטולי משכנתאות.

קיימות אלטרנטיבות השקעה מצוינות לכל מי שיש בידו עודפי מזומנים. ככל שהשימוש בהן יגבר הבנקים יאלצו להפוך את הפיקדונות לאטרקטיביים יותר או אולי אפילו יעדיפו לשלם מעט על העו"ש: בראש וראשונה הקטנת החוב היקר. סגירת פק"ם לשנה תיתן ריבית עדיפה על פקדון קצר יותר. רכישת מק"מ. ניתן לעביר כספים לקרן כספית ויעיד זרם היצירות בקרנות הכספיות כי הציבור מודע לכך.

מה בדבר "הקלה על נוטלי המשכנתאות":  נודה כי הטענה לא כל כך ברורה. 

לכאורה שר האוצר מניח כאן הנחה סמויה שבמקביל למשכנתא נוטלי המשכנתאות מחזיקים בסכום נכבד למדי של עודפי מזומנים שעתה ייצרו עבורם רווחים:

ראשית, ההנחה שיש סכום נכבד בעו"ש או בפיקדונות קצרים במקביל למשכנתא מכבידה היא הנחה שלא בטוח שיש לה תוקף.

שנית, נניח שאכן תתקבל ריבית מכובדת על הפק"מ. זה לא ייטיב עם נוטלי המשכנתאות כי אם יש ברשותם סכום נכבד עדיף להם להקטין התחייבויותיהם שהעלות בגינם גבוהה מהריבית על הפק"מ. 

• במילים אחרות, ניתן לומר שהצעת החוק מעודדת התנהגות כלכלית שאינה כדאית.

לסיכום, בפרופאונד מבקשים להתייחס באופן כללי לאמירות כאלו ואחרות המיוחסות לבנקים: ראשית, מדובר בעסקים שכיום נטולי בעלים ומשכך, הציבור נהנה באופן ישיר ועקיף מהן: באופן ישיר דרך החסכון ארוך הטווח של הציבור המצוי בקרנות השתלמות, קופות גמל לסוגיהן וקרנות פנסיה. כל פגיעה ביכולת רווחיותם היא פגיעה בציבור המושקע בנכסים אלו (מרבית אזרחי המדינה). באופן עקיף באמצעות המיסוי על רווחיהם שמגיע לאוצר המדינה. 

שנית, ואולי זה לא ברור, אך בנקים רווחיים הם יציבים יותר ויציבותם של בנקים היא הכרחית בכל מערכת פיננסית: לא צריך ללכת רחוק כדי להיזכר מה קורה כשמערכת פיננסית מאבדת מיציבותה. המשבר של 2008 מהווה תזכורת כואבת מאוד לכלל ציבור החוסכים והמשקיעים. בהתאם, ברור לכל כי האינטרס הראשוני של הציבור זה שהבנקים ירוויחו יותר ולא פחות. יתרה מזאת, אין מניעה לאף אדם באשר הוא להפוך לשותף של עסקים אלו באמצעות רכישת מניות הבנקים באופן ישיר ובכך להנות מרווחים גבוהים בתקופות טובות, לבטח כשמדובר בעסקים המחלקים דיבידנד בנדיבות. 

דבר אחרון, 

נזכיר כי הבנקים מוגבלים בשכר בכיריהם וכפופים לתחרות (אמנם מעטה, אך תחרות בין גופים חזקים), כך שבסך הכל האינטרס של כולנו הוא לרווחים גבוהים, בנקים יציבים ולמערכת פיננסית תומכת בעסקים.