כמה עולה לנו המלחמה ואיך נממן אותה ?

מלחמה תמיד היתה עסק יקר. ובעידן המודרני הוא עוד יותר יקר. הרבה יותר. במהלך החודש וחצי האחרונים נזרקו לחלל מספרים שונים באשר לעלות המלחמה. המספרים שאני ראיתי (אולי היו עוד) נעו בין 30 מיליארד שקל ל-200 מיליארד שקל. 

כך למשל ב-24 באוקטובר פרסם בית השקעות מיטב הערכה משלו לפיה נזקי המלחמה נאמדים ביותר מ-70 מיליארד שקל. מספר זה מייצג כמעט 15% מהתקציב של מדינת ישראל ל-2023 שעומד על 484 מיליארד שקל. הוא גם מייצג כ-3.5% מהתמ"ג של ישראל לשנת 2022 שעמד על כ-2 טריליון שקל.

הכלכלן הראשי של, מיטב אלכס זבז'ינסקי. חילק את הנזק ל־4 מרכיבים: עלות ישירה של הלחימה (1), תשלום פיצויים על פגיעה ברכוש (2), סיוע כלכלי לעסקים ומשקי בית (3) ואובדן הכנסות המדינה בשל פגיעה בפעילות הכלכלית (4). כבר היום נראה שמדובר בהערכת חסר.

הערכה מעודכנת יותר – וקודרת יותר – פרסם העיתון "כלכליסט" ב-5 בנובמבר תוך הסתמכות על מקורות במשרד האוצר. לפי כלכליסט, הערכות האוצר נוקבות כעת במספר גבוה מאוד: 200 מיליארד שקל. זה סכום שמייצג כ-10% מהתמ"ג הישראלי.

הנחות היסוד המרכזיות שעמדו בבסיס האומדן הזה אומרות כך: 

1. המלחמה תימשך בין 8 ל-12 חודשים.

2. בצפון לא יתפתח עימות צבאי בעצימות גבוהה. 

3. אנשי המילואים - 350 אלף איש – ישוחררו בקרוב ויחזרו למקום עבודתם.

4. האירוע לא יכלול התפתחויות משמעותיות מול איראן ושלוחיה בתימן. 

במשרד האוצר הוסיפו שבגלל ההנחות הרבות וחוסר הוודאות לגביהן המספר 200 מיליארד שקל משמש כרגע  כהערכה "אופטימית". 

למרבה הצער, ייתכן שגם הערכה זו הינה הערכת חסר. ברור כבר כעת שהמלחמה תארך חודשים רבים. צה"ל נערך כיום להגן על (לפחות) שלוש חזיתות: דרום, צפון והגדה המערבית. זו משימה שאיננה אפשרית ללא כוחות המילואים.

עכשיו נעשה חשבון סנדלרים פשוט שכולל רק את אובדן ימי העבודה במשק. נכון להיום יצאו ממעגל העבודה בישראל כ-500 אלף איש: 350 אלף אנשי מילואים ועוד 150 אלף איש שהתפנו מיישובי הדרום והצפון. חלק מהמפונים עובדים אמנם באופן חלקי, אבל הם כנראה מתקזזים מול משפחות שבהן בן זוג אחד נמצא בחזית והשני שומר על הילדים בבית.

אובדן התוצר מהיעדרות של 500 אלף איש – בהנחה ששכרם נע סביב 15 אלף שקל בחודש (כ-10% מעל השכר הממוצע במשק), מגיע ל-7.5 מיליארד שקל בחודש. 6 חודשים כאלה שווים ל-45 מיליארד שקל. 

ואלו רק הוצאות ישירות על שכר, ללא תקורות סוציאליות. ישנן הוצאות עקיפות שאת סכומן קשה מאוד לאמוד. ישנן כמובן הוצאות ישירות של הצבא עצמו – תחמושת, דלק, הצטיידות, תחזוקה. ישנן הוצאות עתק על טיפול במפונים, שיקום יישובי העוטף. וישנן עוד אינספור הוצאות שמתכנסות תחת הכותרת "נזק אגבי". 

כדי לקבל מושג על "עלות המלחמה למשק" אפשר להסתכל על אוקראינה שבה התוצר התכווץ בשנת 2022 ב-20% וירד מ-200 ל-160 מיליארד דולר. ב-2014 – השנה שבה השתלטה רוסיה על חצי האי קרים – צנח התמ"ג של אוקראינה ב-57 מיליארד דולר שהיוו 30% מהתוצר של שנה קודם לכן.

ישראל היא כמובן מקרה שונה. ועדיין, המספרים שנזרקים לחלל האוויר אמורים להטריד מאוד את מנוחתם של כל בכירי האוצר והמשק. כולם – למעט בכיר אחד. הכי בכיר למעשה. זה שאומר לחלק מבכירי האוצר שהדעה שלהם מעניינת לו "את קצה הפופיק". 

נכון להיום – צהרי ה-16 בנובמבר – השקל נסחר לפי 3.78 שקל לדולר. השקל חזק כעת בכ-8 אגורות מכפי שהיה ב-7 באוקטובר. מדד תל אביב 125 עומד כעת על 1,740 נקודות – כ-6% בלבד מתחת לרמה בה עמד ב-7 באוקטובר.

לכאורה, כאשר מסתכלים על שני הנתונים הללו, קשה לזהות שישראל מצויה באחת משעותיה הקשות בהיסטוריה. שהיא נאבקת לא רק במחבלי חמאס בעזה ובגדה אלא כנגד ציר רשע עקשן ומגורען שמשתרע מהמזרח התיכון ועד איראן, רוסיה וסין. שהיא מצויה – לפחות בתודעה של אזרחיה – במלחמת קיום.

השקל אמנם נחלש בימים הראשונים למלחמה והגיע עד לרמה של 4.08 שקל לדולר בסוף אוקטובר. מאז כבר הספיק להתחזק ב-8%, כנראה בהשראת ההצלחה הצבאית שנרשמה עד כה בגזרת הדרום.

אני מציע לא להתבשם מכך במיוחד. לעולם הפיננסי ייקח עוד זמן רב לעכל את המלחמה הזו, על השלכותיה הגיאופוליטיות ועלויותיה. בטווח הזמן הקצר נראות התנודות בבורסה ובשקל קצת כמו לוח תוצאות במשחק כדורסל. התמרון הקרקעי מצליח – השקל מתחזק. המשבר ההומניטרי מחריף והביקורת מחו"ל מתעצמת – השקל נחלש. 

אבל זה מראה מטעה. הערכים של נכסים בשוק ההון נקבעים לפי תחזיות לעתיד ולא לפי תוצאות העבר. כאשר המציאות משתנה באבחה אחת לוקח למשקיעים הרבה זמן למצוא את מחירי שיווי המשקל החדשים. 

בקיצור – איש לא צריך להתפלא אם רמת ה-4 שקל לדולר תיבחן שוב, במיוחד אם בכירי מערכת הביטחון ימשיכו לומר לנו מדי ערב שהמלחמה הזו צפויה להימשך עוד "חודשים רבים".

3. זמן למס נוסף על הבורסה?

הנה הצעה שלדעתי שווה לכל הפחות לבחון אותה כחלק מהמאמץ למצוא מקורות למימון המלחמה: הטלת מס מיוחד על כל חברות הבורסה בישראל בשיעור של 1% מרווחיהן. זהו מס שעשוי להצטבר לכמה מיליארדי שקלים. הוא יוסר כאשר תסתיים תקופת המלחמה. 

רק לשם המחשה: 4 הבנקים הגדולים בישראל – פועלים, לאומי, מזרחי-טפחות ודיסקונט – הרוויחו ב-2022 סכום מצטבר של 22 מיליארד שקל. כלומר רק מהם היה אפשר לגבות כ-220 מיליון שקל.  במחצית 2023 רשמו הבנקים הגדולים רווח מצרפי של כ-13 מיליארד שקל.

הצידוק המוסרי למס כזה הוא ברור. אבל יש גם צידוק כלכלי לכך. לחברות הללו, ברובן, יש פעילות רבה בישראל. הן זקוקות לישראל חזקה גם כלכלית וגם צבאית. יש להן עניין בכך וזהו אינטרס משותף לחברות ולבעלי המניות שלהם, כולל כאלו שאינם ישראלים או אינם גרים בישראל. בנוסף, זהו מס שקל מאוד להטיל וקל מאוד לגבות. תרומה של 1% מהרווח לא ישפיע כמעט לרעה על שום חברה. 

עכשיו רק נשאלת השאלה אם מישהו במשרד האוצר – כזה שתהליך קבלת ההחלטות אצלו מתרחש מעל  הכתפיים ולא באחד מאבריו המוצנעים - מוכן להרים את הכפפה.