"עיר הומניטרית" לעזה = משכנתא יקרה יותר לישראלים

ביולי 2025, כשהחום הכבד מכביד על אזור רפיח, מתגבשת יוזמה יוצאת דופן בלב דילמה ביטחונית סוערת: על שטח מדברי לא מיושב, בינות לדרכי עפר ועמדות תצפית, מבשילה תוכנית להקמה של "עיר הומניטרית" לפלסטינים מרצועת עזה, מחוץ לשטח הלחימה ותכלול מגורים, תשתיות, שירותים רפואיים, מוסדות חינוך ופתרונות תעסוקה.

המימון, אמור להגיע כולו מהקופה הציבורית שכן לא מדובר בפרויקט משותף עם גופים בין־לאומיים או באירוע הומניטרי חד־פעמי, אלא במהלך שממשלת ישראל מבקשת להוביל ולשאת בו לבדה. העלות המוערכת: 10 עד 15 מיליארד שקלים, לא כולל תחזוקה ותפעול רב־שנתי. התוצאה המתבקשת היא ויכוח חריף לא על מוסר, אלא על כלכלה. לא על צדק בינלאומי, אלא על אחריות תקציבית ארוכת טווח.

תקציב המדינה לשנת 2025 עומד על כ־610 מיליארד שקלים. היוזמה, אם תצא לפועל במתכונתה המלאה, עלולה לבלוע 2.5% ממנו, שיעור דומה לתקציב הכולל של משרד התחבורה. אלא שמדובר רק בעלות ההקמה. על פי הערכות שפורסמו לאחרונה, העלות השנתית של הפעלת העיר, כולל תשתיות, אבטחה, חינוך, בריאות ותזונה, תעמוד על כ-4-5 מיליארד שקלים בשנה, לתקופה של לפחות שלוש עד חמש שנים.

הנתונים הללו מתווספים למערכת כלכלית שכבר כורעת תחת הוצאות כבדות: החוב הציבורי חצה את רף 70% מהתמ"ג, הגירעון התקציבי לשנת 2024 צפוי לעמוד על כ־6.5% תוצר, וההוצאות הביטחוניות עלו ב־18% בתוך שנה. הכנסות המדינה ממסים, נפגעו בעקבות האטה כלכלית מתמשכת מאז תחילת הלחימה. דירוג האשראי של ישראל הורד באפריל 2024, כשהמשקיעים התריעו שוב, לאחרונה, כי היעדר מסגרת פיסקלית ברורה, בשילוב הוצאות חד־פעמיות שתופסות אופי קבוע, יערערו את אמינותה הפיסקלית של המדינה.

בנק ישראל שומר בינתיים על ריבית מוניטרית של 4.5%, אך כל לחץ תקציבי נוסף יפעיל מנגנון מוכר: עליית תשואות בשוק האג"ח, עלייה בעלויות המימון הממשלתי, והשלכה מיידית על הריבית הריאלית שבמשק. עלייה נוספת בתשואות תביא עמה החמרה בתנאי האשראי, הן עבור הממשלה והן עבור משקי הבית. 

במילים פשוטות: הציבור ירגיש את "העיר ההומניטרית" גם בריבית המשכנתא.

מעבר להוצאה התקציבית ולסיכון המוניטרי, מתעוררת שאלה מוסדית עמוקה: כיצד תתנהל עיר כזו? איזו רשות תשלוט בה? מי יפקח על התקציבים? האם יהיה חוק מנהלי? האם יהיו מנגנוני ביקורת עצמאיים? במצב שבו ישראל משקיעה מיליארדים בשטח שאינו בשליטתה הריבונית, עבור אוכלוסייה שאינה אזרחיה, ללא שותפות בינלאומית מגובשת, קשה שלא לזהות את הפער בין הרצון ההומניטרי לבין הסיכון החוקתי והמערכתי.

תומכי היוזמה מצביעים על יתרונות אסטרטגיים: הפחתת לחץ בינלאומי, יצירת הפרדה אזרחית באזורי לחימה, ואולי אף פתיחת דלת להסדרה מדינית עתידית. אך אלה יתרונות שלא ניתן להכניס לגיליון אקסל. במונחי שוק, מדובר בהתחייבות תקציבית שאינה מגובה בתזרים עתידי, ולכן נחשבת ל"הוצאה שקועה", שאין בה תוחלת כלכלית.

בעוד שרבים מתייחסים ליוזמה כאל אקט מוסרי נדרש, שוקי ההון מפרשים אותה אחרת: לא כפעולה ערכית אלא כסיכון. במדדים של ודאות פיסקלית, מדובר בחריגה תקציבית מתמשכת. 

כשמדינה מקבלת על עצמה מחויבות של עשרות מיליארדים ללא גיבוי בינלאומי, ללא הסדרה מוסדית וללא יעד סיום ברור, היא מאותתת על עצמה כבלתי צפויה.

ולשווקים, אין סבלנות לאי־ודאות.

ישראל מצאה את עצמה, בעיצומה של לחימה, עם דירוג אשראי בסכנת ירידה, גירעון עמוק וחוב הולך ותופח, יוזמת  לבדה פרויקט אזרחי־הומניטרי עבור אוכלוסייה מחוץ לגבולותיה. אם היוזמה תקרוס, העלות תיזקף לקופה הציבורית. ואם תצליח, היא תישא תג מחיר גבוה בכל מדדי האמון הפיננסיים.

זוהי אינה רק שאלה של מה נכון לעשות. זו שאלה של מה ניתן לממן ובניגוד למערכות מוסריות, במאזני תשלומים אין סלחנות. החשבונאות לא שואלת אם הייתה כוונה טובה. היא שואלת: איך תממן את זה?ולשאלה הזו, אין מענה, לא באוהל הפיקוד של רפיח, ולא במסדרונות החשב הכללי בירושלים.

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, יזמת ופרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה