מאמר מיוחד: שנה חדשה, עסקים קורסים, והבעיה? רק מתחילה

שנת תשפ"ו בפתח. שנה חדשה מביאה עמה בדרך כלל תחושת תקווה להתחדשות, צמיחה ועתיד טוב יותר. אבל עבור העסקים בצפון הארץ תשפ"ו איננה עוד שנה, היא שנת מבחן קריטית לעתידם, לשיקום הכלכלה בצפון ולשמירה על החוסן החברתי והכלכלי של חבל הארץ הזה. 

בצפון מתרחש כעת אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדות המדינה. בחמש השנים האחרונות עברו העסקים באזור רצף בלתי נתפס של זעזועים: מגפת הקורונה הארוכה עם סגרים והגבלות, שנה וחצי של מלחמה מול חיזבאללה, פינוי תושבים וטילים בלתי פוסקים, וכשזה הסתיים- הגיעה המלחמה מול איראן. יציבות עסקית? כלכלית? עבור אלפי עסקים בצפון, אלו הפכו למילים ריקות מתוכן.

די במבט על הנתונים כדי להבין את עומק המשבר: לפי נתוני לה"ב, לשכת ארגוני העצמאים בישראל, מאז פרוץ "חרבות ברזל" נסגרו כ־60 אלף עסקים קטנים ברחבי הארץ. מהנתונים שאספנו עולה כי27% מהעסקים בצפון לא שבו לפעילות מאז 7.10, וככל שמתקרבים לקו הגבול, האחוזים רק עולים. נזכיר: במחוז הצפון לבדו פועלים עשרות אלף עסקים, שמצאו את עצמם חשופים לפגיעה כלכלית ישירה, קשה ומתמשכת.

וכשכל זה קורה- ממשלת ישראל ובנק ישראל נרדמים בשמירה. זה קרה גם במלחמת הפתע ב־7.10, וזה חזר על עצמו במערכה מול איראן. במקום להזרים חמצן מידי לעסקים, עמוד השדרה הכלכלי של הצפון,  המערכת נגררה חודשים ארוכים. בעלי עסקים מצאו עצמם נלחמים על כל יום נוסף של קיום, וכשהסיוע הגיע עבור רבים זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

אבל כאן לא מסתיימות הצרות. למעשה, הבעיה האמיתית רק מתחילה: המערכת הבנקאית מתייחסת למשבר לאומי כאל בעיה פרטית. היא בוחנת את דוחות העסקים כאילו מדובר בכשל ניהולי- במקום להבין שהירידה בהכנסות נובעת ישירות מהמלחמה, מהנחיות פיקוד העורף ומהפינוי הממושך. זו מציאות שנכפתה על העסקים, לא תוצאה של ניהול כושל.

בכל בקשת הלוואה או הגדלת מסגרת נדרשים בעלי עסקים להציג דוחות כספיים שנתיים. אותם דוחות משקפים חוסר פעילות מוחלט כמעט, ומייצרים דירוג שלילי שלא מאפשר קבלת אשראי. כך, מי שפונה מהעיר בהוראת המדינה נחשב היום "עסק בעייתי". האבסורד זועק לשמיים: אפילו בקרן הצפון שנועדה לשקם עסקים מהמלחמה, הקריטריון המרכזי הוא דוח המעיד על יכולת החזר טובה. איך עסק שלא עבד כשנתיים יציר מסמך המעיד על יכולת החזר?!

קחו לדוגמה שיפודיה או מספרה שכונתית בקריית שמונה. בעלי העסקים פונו בהוראת המדינה. במשך שנה וחצי לא הורשו לחזור, וכשסוף סוף שבו, גילו שהלקוחות פשוט לא שם. היום מתגוררים בעיר כ־14,000 תושבים לעומת 25,000 ערב המלחמה. התוצאה: ירידה דרמטית בהכנסות, דוחות שליליים – ואי יכולת לקבל אשראי נדרש.

מאחורי המספרים היבשים עומדים בני אדם. הם לא כשלו עסקית, הם הופקרו כלכלית. במהלך הקורונה ידעו קובעי המדיניות להחריג את התקופה מדוחות האשראי כדי למנוע קריסות מיותרות. ועכשיו? דממה. בנק ישראל, שאמור להיות שומר הסף של היציבות הכלכלית, בוחר לעצום עיניים. התוצאה: מערכת שמענישה את מי שנפגע מהמלחמה במקום לסייע לו להתאושש.

צריך להבין: העסקים בצפון אינם רק מקור פרנסה. הם התשתית הכלכלית, החברתית והביטחונית של האזור כולו. הם המנוע שמחזיק את המסחר, התיירות וההתיישבות. אם הם קורסים – תקרוס איתם גם התקווה לשיקום הצפון.

הזמן לפעול הוא עכשיו, לא מחר ולא בעוד שנה. יש להחריג מיידית את תקופת המלחמה מדוחות האשראי, להעניק הלוואות משמעותיות בערבות מדינה, להנחות את הבנקים לגלות גמישות ולבנות תכנית הבראה אמיתית, לא עוד כותרות או גזירות סרטים. 

תשפ"ו חייבת להיות שנה של תיקון. אם מקבלי ההחלטות לא יתעוררו היום, מחר כבר לא יהיה מה או את מי, הציל.

המאמר נכתב על ידי אודי אללי, מנכ"ל ובעלים של "אללי ייעוץ פיננסי לעסקים ומשכנתאות".