אפקט ״היום שאחרי״

סיום מלחמת "חרבות ברזל" צפוי להכניס את המשק הישראלי לסיטואציה כלכלית מורכבת למספר שנים קדימה. מצד אחד, הממשלה תצמצם בכל כוחה ויכולתה את השירותים ואת האחריות שלה כלפי הציבור, במיוחד מדובר כלפי הציבור המבוסס בעשירונים 7 ומעלה, ומצד שני היא תטיל מיסים חדשים אשר יגדילו את נטל המס של הציבור הישראלי.

את ראשיתה של המגמה ניתן כבר לראות בהצעת החוק לתקציב המדינה שאישרה הממשלה. התקציב שהממשלה אישרה יעמוד על סכום שיא של 662 מיליארד שקל, כאשר הגירעון הצפוי יעמוד על כ-3.9%. קצת פחות מ-10% מהתקציב לשנת 2026, כ-62 מיליארד ₪, ילך מקופת המדינה לתשלום ריבית והלוואות שהממשלה לקחה על עצמה. על פניו, מדובר בנתון הגיוני מבחינה כלכלית, כאשר גוף כלשהו מחזיר כ-10% מהתקציב שלו בהלוואות וריביות, אבל מספיק ללכת מעט שנים אחורה על מנת להבין עד כמה מצבה ומעמדה של ישראל מבחינה כלכלית התדרדר. גיוסי הון שעשינו בעבר באמצעות אג"ח מדינתי או הלוואות שלקחנו כמדינה מקרן המטבע הבינלאומי ניתנות לנו היום עם פרמיית סיכון הרבה יותר גבוהה. בשנת 2022 מדינת ישראל שילמה רק כ-42 מיליארד שקל החזרי הלוואות וריביות. כלומר, בתוך 3 שנים הריבית שמדינת ישראל משלמת על החובות שלה צמחה בשיעור של יותר מ־45%. 

מבחינה כלכלית, מדובר בהבדל דרמטי לעומת המצב של ישראל ערב המלחמה. בדיוק כמו בדירוג אשראי פרטי ועסקי, ברגע שלוקחים עוד אשראי, ומגדילים את המסגרת, משלמים עליו ריבית גבוהה יותר. מה שמוריד את הדירוג של המדינה, כך שבפעם הבאה הריבית תהיה יותר גבוהה וזה בדיוק מה שקרה לריבית של האשראי להלוואות של מדינת ישראל וכולנו הולכים לשלם את המחיר היקר הזה. 

לכן, לממשלה אין כעת ברירה, והיא נכנסה בעיניים פקוחות למסלול של החמרה במדיניות המיסים כלפי הציבור. מצד אחד, המדינה החליטה ששנת 2026 תהיה השנה השלישית ברציפות שבה כלל תשלומי המדינה לאזרחים – ביטוח לאומי, נקודות זיכוי במס ועוד לא יעודכנו ויוצמדו למדד, אבל מצד שני המיסים הישירים והעקיפים יעלו. וכך, בתקציב 2026, מסתתרים מספר גזירות קשות על הציבור היצרני – ריווח מדרגות מס הכנסה יפגע בכל מי שמשתכר פחות מ-16,000 ₪ ברוטו ובכל מי שמשתכר יותר מ-25,000 ₪ ברוטו. אחרי 3 שנים, משרד הפנים אישר לרשויות המקומיות לעדכן את תעריפי הארנונה למגורים, למסחר ולתעשייה. רשויות מקומיות רבות יעשו זאת ב-1 בינואר והדבר יבוא לידי ביטוי כמעט מידי בחשבון הבנק של כולנו – אם זה בצורה ישירה בתשלום הארנונה שלנו או בדרך עקיפה באמצעות עליית יוקר המחייה מצד התעשיינים ובעלי העסקים.

הנתונים של סוף שנת 2025 מציירים תמונה שמדאיגה את כל מי שעוסק בתחום הפיננסי. יחס החוב של משקי הבית לתמ״ג עומד על כ־42% – הנתון הכי גבוה מאז שנת הקורונה שהשביתה חלק מהמשק למספר חודשים. סך החוב של משקי הבית הגיע לשיא של כ־263.9 מיליארד דולר. היקף הפיגורים בתשלומי המשכנתאות רשמו שיא של  כ־3.6 מיליארד ש״ח חובות שלא שולמו בזמן. הצריכה הפרטית של משקי בית עם משכנתאות ירדה בצורה חדה בעקבות עליות הריבית והקפאתה במהלך המלחמה.

המשמעות של נתוני המאקרו פשוטה. המשק הישראלי לא עולה על פסי ההבראה, אלא הוא מחליק על מדרון. הציבור, כאשר כואב לו בכיס, פועל באופן רציונלי. הוא מקטין צריכה, עובר למסגרות אשראי יקרות יותר, דוחה תשלומים, ולבסוף – גם נופל לפיגור. סיבה מרכזית לזה היא כי המדינה צריכה להחזיר חובות באמצעות העלאת מיסים והכבדת הנטל. 

תקציב 2026 מלא בגזירות שספק גדול אם הציבור יהיה מסוגל לשאת אותן. מס רכוש של 1.5% על קרקע פנויה – דבר שימשיך להעלות את מחירי הדיור. מס יסף של 2% על משקיעי נדל״ן וחובת דיווח על כל דירה מושכרת – שיוביל לעליית שכר הדירה

לסיכום, המסר שהציבור שומע פשוט: המדינה מתקשה לסגור את התקציב ואת הריבית הגבוהה שהיא משלמת – אז היא מעבירה את העלויות לאזרחים. בזמן שכולם צועקים על יוקר המחיה, התקציב החדש מייצר מציאות יקרה עוד יותר. במקום ששנת 2026 תהיה שנה של חמצן לאזרחים היא תהיה שנה של חנק. 

הכותב משמש כמנכ"ל ומייסד של קרדיט Group