כשהחילוץ הופך לשפה של שלטון

כשהידיעה על חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן החלה להתפשט, היה נדמה לרגע שמדובר באחד מאותם סיפורים צבאיים קלאסיים שההיסטוריה האמריקאית אוהבת במיוחד: אדם אחד שנלכד מאחורי קווי האויב, מבצע מורכב, תעוזה מבצעית, וסיום שמאפשר לאומה לנשום לרווחה. אלא שבתוך זמן קצר התברר שלא רק המבצע חשוב, אלא גם הדרך שבה סופר. טראמפ לא הסתפק בשפת הישג צבאי. הוא בחר להעניק לאירוע כולו הילה של נס, ברכה והשגחה. האירוע לא נשאר במרחב של צבא, מודיעין ויכולת. הוא הועבר מיד למרחב של משמעות.

זו איננה בחירה שולית. דווקא ברגעים שבהם שלטון ניצב מול מציאות יקרה, מסובכת ופחות ניתנת להסבר, הוא זקוק ליותר מאשר הצלחה נקודתית. הוא זקוק לסיפור. ככל שהמלחמה מתארכת, ככל שהמחירים הכלכליים עולים, וככל שהציבור מבקש לדעת לא רק אם המבצע הצליח אלא לאן כל זה הולך, כך גובר הפיתוי לעבור משפת האסטרטגיה לשפת הייעוד. לא עוד רק מהלך הכרחי, אלא רגע היסטורי. לא עוד רק פעולה מוצלחת, אלא סימן.

כאן בדיוק מתחיל הדיון המעניין באמת. השאלה איננה אם המנהיג מאמין יותר או פחות. זו שאלה משנית. השאלה החשובה היא מה קורה לפוליטיקה כאשר הניהול לבדו כבר איננו מספיק. ברגעים כאלה, שלטון מחפש מסגרת גבוהה יותר מן היומיום. הוא מבקש להעניק לאירועים תוקף מוסרי, כמעט מטפיזי. שפה דתית עושה זאת היטב, משום שהיא מקצרת דרך. היא מחליפה מורכבות בהיררכיה ברורה, ספק בסיפור, ומחלוקת בייעוד. במקום לשאול מהי מטרת המהלך, מה מחירו ומה גבולותיו, הציבור מקבל שאלה אחרת: האם הוא מאמין בצדקת הדרך.

מכאן החיבור לישראל נעשה חד מאוד. גם כאן, ברגעי לחץ, השפה השלטונית נוטה להתרחק מן המישור המנהלי הטהור ולעבור למישור של זהות, גורל ושליחות. זה איננו מתבטא באותם סמלים נוצריים אמריקאיים, אלא בשפה אחרת: יהדות המדינה, גורל היסטורי, אחדות המחנה, והמתח המתמיד בין קיום לאומי לבין מסגרת אזרחית־ליברלית. ברגעים כאלה, שאלות של תקציב, גיוס, סמכות מוסדית או חלוקת משאבים אינן נשארות רק במישור הפרקטי. הן נטענות מיד במשמעות עמוקה יותר, כאילו כל ויכוח על מדיניות הוא למעשה ויכוח על זהותה של המדינה ועל עתידה ההיסטורי.

כלומר, גם בישראל לא מדובר רק בדת כעמדה ערכית, אלא בדת כשפה שמעניקה לגיטימציה, מארגנת מחנות, ומסייעת לשלטון להחליף דיון אזרחי קשה במסגרת זהותית חזקה יותר. כאשר המתח הביטחוני גובר, כאשר הקיטוב הפנימי מעמיק, וכאשר המערכת הפוליטית נדרשת שוב ושוב לייצר לכידות מתוך סכסוך, הדת והזהות הלאומית הופכות לכלי מרכזי בניהול המשבר. הן לא מחליפות את הפוליטיקה. הן מעניקות לה עומק רגשי וסמכות מוסרית.

וזה איננו נגמר בירושלים. גם בבודפשט פועלת לוגיקה דומה, אם כי בתרגום מקומי אחר. ויקטור אורבן ביסס לאורך השנים הנהגה שאינה נשענת רק על מדיניות, אלא גם על רעיון רחב יותר של ריבונות, ציוויליזציה ונצרות אירופית. גם שם הדת אינה מופיעה רק כעניין אמוני, אלא כחלק ממבנה פוליטי רחב יותר: דרך להציג מאבק אלקטורלי, גיאופוליטי ותרבותי כמערכה על זהות עמוקה. זה כבר לא רק ויכוח על מיסוי, שחיתות או מדיניות חוץ. זהו מאבק על דמותה הרוחנית והתרבותית של האומה.

וכאן אולי נמצא המכנה המשותף העמוק בין וושינגטון, ירושלים ובודפשט. לא זהות דתית אחת, לא תיאולוגיה משותפת, ולא אינטרסים חופפים, אלא מנגנון דומה. כאשר הסיפור הליברלי־מוסדי נשחק, כאשר הכלכלה כבר איננה מרגיעה, כאשר הביטחון חדל להבטיח בהירות, וכאשר הציבור מאבד אמון ביכולת של מערכות מורכבות לנהל את המציאות, הפוליטיקה מחפשת שפה אחרת. שפה של קדושה. שפה של ייעוד. שפה שמסבירה לא רק מה קורה, אלא למה צריך להאמין שזה מוצדק.

זה בדיוק מה שהופך את סיפור חילוץ הנווט לגדול יותר מן המבצע עצמו. הוא חושף לא רק את האופן שבו ארצות הברית נלחמת, אלא את האופן שבו היא מספרת את המלחמה לעצמה. וכשמדינה מתחילה לעטוף כוח צבאי בשפה של נס, אין זה רק תיאור של הצלחה. זהו סימן לכך שהכוח לבדו כבר אינו מספיק. הוא זקוק להילה.

ואולי זו הנקודה המדאיגה באמת של התקופה. לא שהפוליטיקה נעשתה דתית יותר, אלא שהיא נעשתה תלויה יותר ויותר בשפה של קדושה כדי להצדיק את עצמה. ברגע הזה, חילוץ של נווט איננו רק סיפור גבורה. הוא הופך למפתח להבנת עידן שלם.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית.