אז מי צודק - טראמפ או קאתי ווד?

נתוני הסחר האמריקאיים שפורסמו ביום חמישי, 3 בספטמבר 2026, נראים במבט ראשון כמו חומר מושלם לנאום של הנשיא דונלד טראמפ.

גירעון הסחר בסחורות ובשירותים של ארה"ב זינק ביולי ל-88.6 מיליארד דולר, לעומת 71.2 מיליארד דולר ביוני - עלייה של 24.4%.

היצוא ירד ב-2.1% ל-310.7 מיליארד דולר, בעוד היבוא עלה ב-2.8% והגיע ל-399.3 מיליארד דולר.

ואז הגיעה קאתי ווד.

מייסדת ומנכ"לית ARK Invest התייחסה לנתונים וטענה שהתרחבות גירעון הסחר היתה צפויה. לדבריה, כאשר הכלכלה האמריקאית צומחת מהר יותר מכלכלות אחרות, הביקוש האמריקאי גדל במהירות והיבוא נוטה לעלות יותר מהיצוא.

אלא שווד מוסיפה חלק שני למשוואה, שטראמפ כמעט תמיד משאיר מחוץ לדיון: מול גירעון הסחר עומדת זרימת הון לתוך ארה"ב.

במילים פשוטות: העולם מוכר לאמריקאים מוצרים, אבל אחר כך משקיע חלק גדול מהדולרים שהוא מקבל בחזרה באמריקה.

טראמפ מסתכל על המסחר כמו על לוח תוצאות

תפיסת העולם של טראמפ בנושא סחר עקבית כבר שנים.

כאשר ארה"ב מייבאת ממדינה מסוימת יותר מכפי שהיא מייצאת אליה, טראמפ נוטה לראות בכך סימן לכך שהצד השני מרוויח וארה"ב מפסידה.

זו גם אחת התפיסות המרכזיות שעמדו מאחורי מהפכת המכסים שלו.

בצו הנשיאותי מ-2 באפריל 2025 הגדיר טראמפ את גירעונות הסחר הגדולים והמתמשכים בסחורות כאחד הביטויים ל"איום חריג ויוצא דופן" על הכלכלה והביטחון הלאומי של ארה"ב.

הצו קשר את הגירעונות לחוסר הדדיות ביחסי הסחר, למכסים ומחסומים שמפעילות מדינות אחרות, לפגיעה בבסיס הייצור האמריקאי ולתלות הולכת וגוברת בשרשראות אספקה זרות.

התזה פשוטה:

ארה"ב מוכרת לעולם פחות ממה שהיא קונה ממנו - ולכן צריך לשנות את כללי המשחק.

קאתי ווד אומרת למעשה: לא כל כך מהר.

גירעון מסחרי הוא לא בהכרח הפסד

הטעות בתפיסה של "יצוא טוב, יבוא רע" היא שכלכלה של מדינה אינה חברה שמחשבת רק הכנסות פחות הוצאות.

כאשר ארה"ב מייבאת מוצרים, הדולרים שהיא משלמת אינם נעלמים.

הם מגיעים ליצואנים זרים, למשקיעים ולבנקים, ובסופו של דבר חלק משמעותי מהם חוזר למערכת האמריקאית.

הזרים יכולים לרכוש אג"ח ממשלת ארה"ב, מניות, אג"ח של חברות, נדל"ן או לבצע השקעות ישירות בחברות ובמפעלים אמריקאיים.

לכן למאזן התשלומים יש שני צדדים.

גירעון בחשבון השוטף מלווה במימון שמגיע מן העולם, בכפוף לרכיבים ולהתאמות השונות של מאזן התשלומים.

והנתונים הרשמיים מראים שזה בדיוק מה שקורה.

ברבעון הראשון של 2026 רשמה ארה"ב גירעון בחשבון השוטף של 226.8 מיליארד דולר.

באותו רבעון גדלו הנכסים הפיננסיים הזרים שבידי אמריקאים ב-527.3 מיליארד דולר, אבל ההתחייבויות האמריקאיות כלפי משקיעים זרים גדלו הרבה יותר - ב-803.7 מיליארד דולר.

ה-BEA מגדיר את התוצאה כנטו borrowing from foreign residents - כלומר מימון נטו שמקבלת ארה"ב מתושבי חוץ.

זהו הבסיס הכלכלי לטענה של ווד.

אבל הנתון הכי חזק לטובת ווד מסתתר בתוך היבוא

גירעון של 88.6 מיליארד דולר נשמע רע.

אבל לפני שקובעים אם הוא טוב או רע, כדאי לשאול שאלה אחרת:

מה בדיוק אמריקה ייבאה?

וכאן התמונה משתנה בצורה משמעותית.

יבוא הסחורות עלה ביולי ב-12 מיליארד דולר.

אבל יבוא מוצרי ההון לבדו זינק ב-14.4 מיליארד דולר.

בתוך הסעיף הזה:

מחשבים - עלייה של 6.9 מיליארד דולר.

אביזרים וציוד מחשוב - עלייה של 6.6 מיליארד דולר.

שבבים - עלייה של 1.2 מיליארד דולר.

זה נתון קריטי.

אם גירעון הסחר היה מתרחב מפני שהאמריקאים מייבאים עוד ועוד מוצרי צריכה בזמן שהתעשייה המקומית קורסת, הטיעון של טראמפ היה מקבל חיזוק משמעותי.

אבל זה לא כל מה שמתרחש עכשיו.

חלק גדול מהזינוק ביבוא מגיע דווקא מציוד הון, מחשוב ושבבים.

במילים אחרות, חלק מהגירעון נוצר משום שארה"ב נמצאת בעיצומו של גל השקעות עצום בתשתיות מחשוב, AI, מרכזי נתונים וציוד טכנולוגי.

אמריקה מייבאת היום חלק מהציוד שאמור לעזור לה לייצר יותר מחר.

וזה כבר סיפור שונה לחלוטין.

ואז מגיעה תחזית הצמיחה

הטיעון של ווד מקבל חיזוק נוסף ממקום מעניין במיוחד - הפדרל ריזרב של אטלנטה.

נכון ל-3 בספטמבר, מודל GDPNow מעריך כי התמ"ג הריאלי של ארה"ב עשוי לצמוח ברבעון השלישי של 2026 בקצב שנתי של 4.7%.

באותה תחזית בדיוק מעריך המודל כי היצוא נטו יגרע 1.46 נקודות אחוז מהצמיחה.

זו כמעט הדגמה מספרית לתזה של קאתי ווד.

ארה"ב יכולה לצמוח מהר מאוד, ובאותו זמן גירעון הסחר שלה יכול להתרחב.

למה?

כי כאשר הצריכה וההשקעות עולות במהירות, האמריקאים זקוקים ליותר מוצרים, יותר ציוד ויותר חומרי גלם - וחלק מהם מגיע מחו"ל.

כלומר:

גירעון סחר גדול יותר אינו בהכרח תוצאה של צמיחה חלשה. הוא יכול להיות גם תוצאה של ביקוש וצמיחה חזקים במיוחד.

חשוב כמובן להדגיש כי 4.7% היא תחזית בזמן אמת של GDPNow ולא נתון תמ"ג רשמי שכבר פורסם.

התמ"ג האמריקאי בפועל צמח ברבעון השני של 2026 בקצב שנתי של 1.5% בלבד, לפי האומדן השני של ה-BEA.

אבל הנה הטוויסט: גם טראמפ מקבל נתון חזק

אם מסתכלים רק על יולי, גירעון הסחר זינק ב-24.4%.

אבל אם מסתכלים מתחילת 2026 ועד סוף יולי, מתקבלת תמונה הפוכה.

הגירעון בסחורות ובשירותים מתחילת השנה נמוך ב-188.4 מיליארד דולר לעומת התקופה המקבילה ב-2025 - ירידה של 29.6%.

היצוא האמריקאי מתחילת השנה גדל ב-12%, בעוד היבוא גדל ב-1.9% בלבד.

זה נתון שטראמפ בהחלט יכול להציג כהצלחה.

הבעיה היא שעדיין מוקדם לקבוע כמה מהשינוי נובע מהמכסים עצמם.

הקדמת יבוא לפני כניסת מכסים, דחיית יבוא לאחריהם, שינוי ספקים ומעבר בין מדינות יכולים לייצר תנודות חריפות מאוד בחודשים בודדים.

לכן יולי מספר סיפור אחד, והנתון המצטבר מתחילת השנה מספר בינתיים סיפור אחר.

אז מי צודק - טראמפ או קאתי ווד?

האמת נמצאת באמצע, אבל במקרה הזה היא נוטה לכיוון של ווד.

טראמפ צודק בכך שלא כל גירעון מסחרי הוא חסר חשיבות.

מדינה שאיבדה יכולת לייצר מוצרים אסטרטגיים, תלויה בשרשראות אספקה זרות או מממנת במשך שנים צריכה באמצעות הון מבחוץ יכולה למצוא את עצמה פגיעה.

והמאזן האמריקאי אכן מצביע על מחיר מצטבר.

בסוף הרבעון הראשון של 2026 עמדה עמדת ההשקעות הבינלאומית נטו של ארה"ב על מינוס 21.27 טריליון דולר.

לארה"ב היו נכסים זרים בשווי 43.37 טריליון דולר, בעוד שהתחייבויותיה כלפי זרים הגיעו ל-64.64 טריליון דולר.

זו בהחלט אינה נקודה שאפשר למחוק.

אבל מכאן ועד לטענה שכל דולר של גירעון מסחרי הוא דולר שאמריקה "הפסידה", המרחק גדול.

גירעון סחר אינו לוח תוצאות של משחק כדורגל.

היבוא אינו בהכרח שער שהיריבה הבקיעה.

לפעמים הוא חומר גלם, מכונה, מחשב או שבב שאמריקה זקוקה להם כדי להרחיב את הכלכלה שלה.

88.6 מיליארד דולר - הפסד או השקעה בצמיחה?

זו למעשה השאלה שעומדת במרכז העימות בין טראמפ לווד.

טראמפ מסתכל על גירעון של 88.6 מיליארד דולר ושואל:

למה ארה"ב קונה מהעולם כל כך הרבה יותר ממה שהעולם קונה ממנה?

ווד מסתכלת על אותו מספר ושואלת שתי שאלות אחרות:

למה ארה"ב מייבאת כל כך הרבה?

ולאן הולך הכסף אחר כך?

אם חלק גדול מהיבוא הוא ציוד הון, מחשבים ושבבים, ואם במקביל העולם ממשיך להזרים סכומי עתק לנכסים אמריקאיים, ייתכן שהגירעון אינו רק חולשה שיש לתקן.

הוא יכול להיות גם תוצר לוואי של יתרון יוצא דופן:

אמריקה היא עדיין המקום שבו העולם רוצה למכור - ובעיקר המקום שבו העולם רוצה להשקיע.

ולפחות לפי נתוני יולי 2026, התזה של קאתי ווד נראית חזקה הרבה יותר מכפי שמספר הגירעון לבדו היה גורם לחשוב.

https://x.com/ARKInvest/status/2096011462896459911/video/1?s=46