גל ההשקעות בתשתיות הענק בהיסטוריה

החוקר שמחשב את המחיר של תשתיות הבינה המלאכותית

אומדן של יותר מעשרה טריליון דולר מציב את בניית תשתיות הבינה המלאכותית בארצות הברית מול גלי ההשקעות הגדולים בהיסטוריה ומעלה שאלות על מקורות המימון ועל חלוקת הסיכונים

26 בספטמבר 2026 | 

פרופ׳ סטיין ואן ניוארבורג יודע דבר או שניים על מחבטים ואופניים. כשהצטרף לבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה ב־2018, האוניברסיטה טרחה לציין כי הכלכלן יליד בלגיה מצפה לרכיבות ארוכות בריברסייד פארק ובסנטרל פארק. היא הוסיפה, בחיוך, שייתכן שהוא שחקן ה־Court Tennis הטוב ביותר מבלגיה, וגם היחיד. ב־2026 כבר היה לו הישג מתועד להציג: זכייה בגביע וורטון בענף, כשחקן מועדון טקסידו. [1, 2]

אבל את שמו המקצועי בנה במחקר על נדל״ן ומימון. ואן ניוארבורג, המכהן גם כמנהל משותף של מרכז פול מילסטין לנדל״ן בקולומביה, עוסק בקשר שבין מחירי נכסים, אשראי והכלכלה הרחבה. הוא למד כלכלה באוניברסיטת גנט, השלים דוקטורט בסטנפורד ב־2003 ועבד 15 שנה בבית הספר סטרן של אוניברסיטת ניו יורק לפני המעבר לקולומביה. בין הנושאים שחקר: משכנתאות, דיור בר השגה, רוכשים זרים והשפעת העבודה מהבית על שווי הנדל״ן. [3]

העבודה מהבית הפכה אותו לחוקר ששאלותיו נוגעות ישירות לחיים בעיר. עם עמיתיו הוא בחן כיצד ירידה בביקוש למשרדים עלולה להוריד את שווי הבניינים, לצמצם הכנסות ממסים ולהקשות על העירייה לממן שירותים. שירותים חלשים יותר עלולים לעודד תושבים ועסקים לעזוב, ולהחריף את הבעיה. זהו המנגנון שכונה ״מעגל ההידרדרות העירוני״. ב־2024 העניקה לו קולומביה את פרס ה־Practice Prize הראשון שלה, על החיבור בין מחקר למדיניות ולעשייה עסקית. [4]

כעת הוא מפנה את אותה שאלה בסיסית אל המבנים שבתוכם פועלת הבינה המלאכותית: מה מצדיק את המחיר שלהם, ומה יקרה להתחייבויות שנלקחו כדי לבנות אותם אם ההכנסה העתידית תהיה נמוכה מהצפוי? הרקע שלו מאפשר לקרוא את מרוץ ה־AI דרך החוזים, הנכסים ותזרים המזומנים. זו נקודת מבט שימושית במיוחד כאשר הבטחה טכנולוגית הופכת להתחייבות כספית ארוכת שנים.

במחקר ״Financing the AI Buildout״, שפורסם באתר ברוקינגס ב־23 בספטמבר והוצג בכנס שנערך ב־24 וב־25 בספטמבר 2026, הוא מציג אומדן של כ־10.3 טריליון דולר להשקעות בארצות הברית בשנים 2025 עד 2032. הסכום כולל מרכזי נתונים, מערכות חשמל, תשתיות תקשורת ושבבים וציוד נוסף. בממוצע שנתי, מדובר ב־3.63% מהתוצר האמריקאי. [5]

כדי להבין את סדר הגודל, המחקר משווה את התרחיש לגלי השקעות היסטוריים. המספרים מתייחסים להשקעה השנתית הממוצעת כאחוז מהתוצר בתקופה הרלוונטית. [6]

הטבלה מבוססת על אומדני המחקר. הנתון של תשתיות הבינה המלאכותית הוא תרחיש לעתיד; ההשוואות ההיסטוריות מקורבות, משום שהמקורות ושיטות המדידה אינם אחידים. [6]

ההבחנה הזאת קובעת כיצד צריך לקרוא את הכותרת. ואן ניוארבורג אינו מדווח שכבר הושקעו עשרה טריליון דולר. החישוב תלוי בהנחות על השלמת פרויקטים ועליית עלויות ותוצר של 4% בשנה. גם היחס של 3.63% מודד היקף השקעה ביחס לתוצר, ולא תוספת לשיעור הצמיחה. [6]

הסכום הגדול מושך את תשומת הלב. שאלת המימון מסבירה מדוע המחקר חורג מגבולות ענף הטכנולוגיה. ברוקינגס מדגיש את המעבר ממימון תאגידי שקל יחסית לראות במאזנים אל מיזמים משותפים, אשראי פרטי, איגוח והתחייבויות חכירה. האיגוח מאפשר להפוך תזרימי תשלומים לניירות ערך שנמכרים למשקיעים; מיזם משותף מאפשר לחלק בעלות ומימון בין כמה גופים. כלים כאלה מרחיבים את מקורות ההון, אך יכולים להקשות על זיהוי מלוא החשיפה. [5]

דוגמה ממשית אפשר למצוא בהודעה שמטא פרסמה באוקטובר 2025 על הייפריון בלואיזיאנה. החברה הקימה מיזם משותף עם קרנות בניהול Blue Owl, שקיבלו 80% מהבעלות, בעוד מטא שמרה על 20%. ההודעה התייחסה לעלויות פיתוח של כ־27 מיליארד דולר עבור המבנים ותשתיות החשמל, הקירור והתקשורת ארוכות החיים. מטא התחייבה לשכור את המתקנים לאחר השלמתם, בחוזים לתקופה ראשונית של ארבע שנים עם אפשרויות הארכה. [7]

ההסכם גם כלל ערבות מוגבלת לשווי הנכס ב־16 שנות הפעילות הראשונות: בתנאים מסוימים, אם שכירות לא תחודש או תסתיים, מטא עשויה להידרש לשלם למיזם סכום בהתאם לשווי הקמפוס. חלק מהמימון יגיע מחוב למשקיעים ובהם פימקו. כלומר, לצד חלוקת הבעלות נוצרים קשרים חוזיים בין המשתמש במתקן, בעלי הנכס ובעלי החוב. [7]

זה מסביר מדוע אחוז הבעלות לבדו אינו מספיק כדי להבין עסקה. החזקה של 20% אינה אומרת בהכרח חשיפה כלכלית של 20%. חוזה שכירות וערבות עשויים להטיל חובות נוספות, ולכן קריאת הסעיפים חשובה לא פחות מקריאת שמות השותפים. ובה בעת, התחייבות מוגבלת בתנאים מסוימים אינה ערבות בלתי מוגבלת לכל הפסד. ההבדל הזה עשוי להתברר כיקר מאוד דווקא כשהשוק נחלש.

בהמשך המחקר מופיע חישוב תובעני נוסף: בתרחיש המרכזי, התשתיות יצטרכו לייצר כ־3.7 טריליון דולר בהכנסות שנתיות עד 2032 כדי להשיג תשואה של 10% ללא מינוף, בהנחת שיעור תזרים מזומנים תפעולי של 50% מההכנסות. זהו רף הכנסות מחושב שתלוי בהנחות, ולא תחזית מכירות מובטחת. [6]

הפער בין שתי השאלות עצום. אפשר להקים מתקן, לצייד אותו ולפתוח את שעריו, ועדיין לא להרוויח עליו די כסף. מבחינה כלכלית, גם טכנולוגיה שימושית יכולה להיות בסיס להשקעה יקרה מדי. לקוח שנהנה ממוצר זול ובעל נכס שצריך להחזיר את עלות בנייתו אינם בהכרח נהנים מאותו תרחיש. תחרות שמורידה מחירים עשויה להיות בשורה טובה למשתמשים ובשורה פחות טובה למי שמימן את הקיבולת.

המחקר מזהיר שהיכולת לפרוע את ההתחייבויות תלויה בביקוש לשירותי AI, בשינוי הטכנולוגי, בזמינות חשמל וציוד ובאיתנותם של מספר מצומצם של שוכרים. ובכל זאת, ואן ניוארבורג נזהר: לדבריו מוקדם לקבוע שכבר נוצר סיכון מערכתי הדומה לגלי אשראי קודמים. הוא מבקש לשפר מדידה ושקיפות כל עוד המבנה הפיננסי של הענף מתעצב. [5]

במבט פרשני, זה גם החיבור בין מחקריו על משרדים למחקר הנוכחי. בניין יכול להישאר עומד הרבה אחרי שההנחות שעליהן נרכש השתנו. מכאן הצורך לבדוק מה ישאיר את השוכר, כמה ישלם ומה יישאר לבעל החוב אם התוכנית תשתבש. על מגרש ה־Court Tennis יש תוצאה בסוף המשחק. במרוץ הבנייה של הבינה המלאכותית החשבונות מגיעים לאורך הדרך, וחלק ניכר מההכנסות שאמורות לכסות אותם עוד צריך להיווצר.

מקורות

[1] קולומביה | היכרות עם חברי הסגל החדשים | 31 ביולי 2018

[2] איגוד Court Tennis האמריקאי | תוצאות גביע וורטון 2026

[3] קולומביה | הפרופיל הרשמי של סטיין ואן ניוארבורג

[4] קולומביה | הענקת פרס Practice Prize | 30 באפריל 2024

[5] ברוקינגס | תקציר המחקר | 23 בספטמבר 2026

[6] ברוקינגס | המחקר המלא | טיוטת הכנס מספטמבר 2026

[7] מטא | ההסכם עם Blue Owl להקמת הייפריון | 21 באוקטובר 2025