התחרות ההרסנית על הארנונה ברחבי הארץ בין רשויות מביאה לשיתוק

השלטון המקומי בישראל שקוע במשחק סכום אפס. במקום לרכז כוחות מול האתגרים הלאומיים, הרשויות מנהלות מאבק יצרי על כל מפעל, מרכז מסחרי או מתחם קניות. התלות המוחלטת של הרשויות בארנונה עסקית מייצרת תחרות אכזרית שבה אותן רשויות גדולות ממשיכות להתעמת ואילו החלשות נשארות מאחור.

המחיר של המלחמה הזו ניהולי, תכנוני ותקציבי. כשרשויות שכנות מקימות חומות ורבות על קווי גבול, הן מתרוצצות ללא הרף לוועדות תכנון, לבתי משפט ובוועדות גבולות, ושורפות שנים יקרות על מאבקים משפטיים שמקפיאים פיתוח תשתיות. אנו ממשיכים לבקש מהשלטון המרכזי להתערב ולפסוק בסכסוכים שלנו אך שוכחים את הכלל הבסיסי: מי שעסוק בריבים מדי יום - מוותר במו ידיו על סמכויותיו ונשאר כשלטון מקומי מוקטן וחלש. הגיע הזמן להבין עיקרון פשוט: אם לא נהיה תלויים זה בזה מבחינה כלכלית ,נהיה תלויים זה לצד זה בקריסה ובחגורת תקציבי האיזון של המדינה.

מעבר ממאבק לשותפות אזורית

הפתרון טמון באינטרס כלכלי צרוף. עלינו לעבור ממודל תחרותי ומפולג למודל של בעלות וניהול משותפים. מועצות אזוריות ורשויות חייבות לחבר ידיים להקים אזורי תעשייה משותפים ולהתחלק בהכנסות באומץ.

שותפות אמיתית אינה נבנית במילים יפות או בהצהרות כוונות עקרות ,אלא דורשת בגרות מנהיגותית מהסוג שלומדים במערכות היחסים הקרובות ביותר - כמו במשפחה ובחברויות. היא מחייבת לדעת מתי ללחוץ, מתי לוותר, מתי להוביל ומתי לאפשר לשותפים להכתיב את הטון. המשמעות בשטח היא צעדים מעשיים ואמיצים: ויתור על שטחים ריקים לטובת פרויקטים, השקעת המשאבים הניהוליים של הרשות לטובת הכלל, והזזת האגו הצידה למען חלוקת הקרדיט וההכנסות.

מודל כזה מוכיח את עצמו במבחן התוצאה. כאשר רשויות שכנות, כמו בשותפות של בני שמעון, רהט ולהבים בפארק "עידן הנגב" - מקימות יחד מתחם תעסוקה,  מוותרות על שטחים לטובת פרויקט משותף ומחלקות את ההכנסות ביושרה, מרוויחים את העוגה כולה. במקום שאחד יזיק לשני בוועדות התכנון ובבתי המשפט, התכנון רץ מהר יותר, הבירוקרטיה מצטמצמת, והקופה הציבורית מתחזקת תוך אמון אמיתי בין קהילות.

תעשייה ישראלית מתקדמת היא חוסן לאומי

הדיון הכלכלי חייב לחזור אל היסודות. ההייטק הישראלי מפואר וקריטי לשגשוג המדינה. לצד קיום שמתבסס על קוד ומסכים צריך לזכור שהחוסן הלאומי והכלכלי של ישראל נשען גם על תעשייה אמיתית של מפעלים יצרניים  ועל מקומות עבודה מגוונים שמעניקים פרנסה בכבוד לכל מעגלי החברה. די לתחרות ההרסנית בין רשויות על כל שקל של ארנונה . כדי לבנות עתיד כלכלי יציב לפריפריה ולמדינה כולה, עלינו לעבור ממודל של מלחמה על שטחים למודל של שותפות רוחבית. כשאנחנו חולקים את המשאבים,  כולנו מרוויחים והחברה הישראלית כולה מתחזקת.

הכותב הוא ניר זמיר, ראש המועצה האזורית בני שמעון, יו"ר דירקטוריון פארק עידן הנגב