האם הטייקונים "הספרים" מתנהגים כמו טרוריסטים? כנראה שכן

דמיינו לעצמכם את המצב הבא: חזרתם מחופשה בחו"ל, נכנסתם הביתה וגיליתם שאדם זר בעלת חזות אלימה התמקם בחדר השינה שלכם - ואין לו כוונה לצאת משם. אתם כמובן מבקשים ממנו לצאת מיד מהדירה, אך הוא עונה לכם: חדר השינה הוא מעתה שלי. תשכחו ממנו. הלך. עכשיו, אם את רוצים את שאר הדירה, בואו ננהל משא ומתן. אני מוכן להתחשב בצרכים שלכם, אבל יש לי גם תנאים משלי. ובכל מקרה, אם לא תסכימו ותלכו למשטרה, אתם יודעים, כנראה שכל הדירה תעלה באש.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בישראל ברוב המקרים של חברות שנקלעו לקשיים ושל התספורות והסדרי החוב שבאים בעקבותיהם. בעל ההון, או יותר נכון בעל ההון לשעבר, הוא הפורץ המתנחל - ואתם בעלי הדירה.

הנה: נתתם הלוואה לאדם, והוא מודיע לכם שעסקיו הסתבכו והוא אינו יכול לעמוד בהתחייבויות ובתשלומים. ואז הוא מציע לכם כך: חלק מהכסף הלך. מה לעשות. עכשיו, אם אתם רוצים לראות את שאר הכסף, תעשו אתי הסדר חוב שבו גם אני אולי אתרום משהו. אבל שימו לב: אם לא תעשו אתי הסדר ותיגשו לבית המשפט - כנראה שלא תראו אגורה.

כל המקרים שונים אחד מהשני. בחלק מהמקרים, ה"תספורת הראשונה", זו שאף אחד בכלל כבר אינו מתווכח עליה, היא צנועה יחסית - כמו בהסדר החוב של אפריקה ישראל ולב לבייב. במקרים אחרים ההסדר כבר כולל תספורת של 60% ויותר, כמו בדלק נדל"ן של יצחק תשובה. ויש מקרים, כמו בזה של אמפל של יוסי מימן, שבו בעל הבית לא מביא דבר למעט הבטחות עתידיות שמותנות בתרחישים שונים ובכל זאת דורש גם לשמור על שליטה וגם על תשלומי ניהול שוטפים, כך על פי החישוב של חברת 'אנטרופי שירותי מחקר כלכלי', אשר המליצה ללקוחותיה לדחות את הסדר החוב שהוצע על ידי מימן.

עכשיו, כמובן, מגיעה השאלה הגדולה: מה אתם עושים? מצד אחד, ישנו הכעס והתסכול על ההפסד שנוצר והוא דורש סגירת חשבון: על בעל השליטה להעביר את החברה לבית המשפט, זה ירים מסך ויבדוק שהחברה נוהלה כדין ובעלי השליטה לא חלבו אותה באופן בלתי חוקי ונכסי החברה יחולקו לבעלי החוב. מצד שני, בעל השליטה מנסה לסחוט אתכם: אל תלכו לבית משפט, אני אתן לכם משהו, תשאירו את החברה בשליטתי וכך תקבלו בסופו של דבר קצת יותר כסף. אם כך, שוב: מה עושים?

עבור רוב הגופים המוסדיים, התשובה היא זו: תמיד נבחר במסלול שמציע את מירב הכסף, אפילו אם זו אגורה אחת יותר. הם אומרים: אלו החיים, כך זה בעסקים, חובת הנאמנות שלנו היא אך ורק כלפי החוסך הבודד שמנהל אצלנו את כספו. והם מוסיפים: אם נתחשב בכל שיקול אחר, החוסך הבודד עלול לתבוע אותנו.

אלא שגישה זו, הגיונית ורציונאלית ככל שתהיה, פוגעת בסופו של דבר במוסדיים עצמם ובציבור שהפקיד בידיהם את הכסף. כי למעשה, הלוגיקה של הסיטואציה דומה למה שקורה כאשר מחבלים או פושעים משתלטים על בני ערובה ודורשים משהו, כסף או שחרור אסירים.

בישראל ובמקומות אחרים בעולם הרשויות ינהלו משא ומתן וינסו להגיע לתוצאה הפחות גרועה האפשרית. אבל באמריקה הגישה השונה: "אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים", הם החליטו, והם לא זזים מילימטר מהעיקרון הזה. התוצאה: אצלנו מנסים שוב ושוב ארגוני מחבלים לחטוף חיילים, אבל אף אחד לא מנסה לחטוף חייל אמריקאי. הם פשוט יודעים שלא יקבלו דבר תמורת שחרורו, ולעומת זאת הצבא האמריקאי ירדוף אחריהם גם במשך 50 שנה. במקרה הבודד, התוצאה יכולה להיות אבדן חיים של החייל - אבל בתמונה הגדולה יתמעטו ניסיונות החטיפה והסחיטה עד לאפס. חייהם (וכספם) של רבים ייחסכו.

כך גם בשוק הסדרי החוב בבורסה של תל אביב. בעסקה אחת בודדת, ייתכן שהחלטה לקחת את השליטה מבעל החברה ללא הסדר, ולמסור אותה לפירוק או מכירה על ידי  בית המשפט, תסתיים בהפסד כספי לבעלים של סדרת אגרות חוב מסוימת. אבל בתמונה הגדולה, אם יידעו כל בעלי השליטה ובעלי ההון שאין בפניהם אפשרות לעשות תספורת והסדר חוב בלי איבוד השליטה והרמת מסך מעל עסקיהם - יש סיכוי גבוה שהם ינהלו את החברות בצורה אחרת לחלוטין, אחראית הרבה יותר.

נכון להיום, המצב בזירת החברות הישראליות שנקלעו לקשיים הוא אבסורדי: בגלל שאין ניסיון ונהלים ברורים בפירוק חברות, ובגלל שהמוסדיים תמיד מעדיפים הסדרי חוב - נשלל מהציבור ה"מקל" העיקרי שאתו הם אמורים לנהל משא ומתן מול בעל השליטה ששומט את חובותיו. בלי מקל, הציבור חלש: בעל השליטה יודע את זה, לכן הוא לא מביא את כל הכסף הדרוש מהבית, "מספר" את הציבור - ועדיין מצליח לשמור על השליטה בחברה.

זו מציאות שחייבת להשתנות והגופים המוסדיים הם אלה שצריכים לשנות אותה. בסדרה של מקרים וחברות, הם צריכים לסרב להצעות להסדר חוב - ופשוט לקחת את החברה לבית המשפט, להרמת מסך, מכירה במכרז כעסק חי או פירוק. כך יווצרו הנהלים, כך יווצרו התקדימים, כך יווצר הידע כיצד לטפל בחברות כושלות - וכך יהיה לציבור ולנציגיו מקל אמיתי שבעזרתו יוכלו לנהל משא ומתן מוצלח עם בעלי חוב.

לא כל המוסדיים זהים. אחדים, כמו מיטב ופסגות, מזהים את האבסורד, מבינים שהנוהג המקובל פוגע בחוסכים שאת כספם הם מנהלים, ומוכנים להתעמת עם בעלי השליטה ולסרב לאשר אותם. מנכ"ל מיטב אילן רביב, למשל, לא היסס להתעמת עם ראשי אמפל מעל דפי התקשורת, ולדרוש שאלה יפחיתו שכר. זו תופעה חדשה בשוק ההון הישראלי והיא מבורכת. לעומתם, ישנם מוסדיים כמו חברות הביטוח הפניקס, הראל, כלל ומנורה, שכמעט תמיד אומרות "הן" להסדרי החוב. במקרה של הסדר החוב באמפל, שני המוסדיים הבולטים שלא התנגדו הם חברות הביטוח הפניקס וכלל ביטוח.

זה כנראה לא מקרי: בעוד שמיטב ופסגות נמצאים בבעלות גופים ואנשים עצמאים, בעלי השליטה בחברות הביטוח הינם חלק ממועדון האלפיון - אותה קבוצת של אנשים הנוהגת לעשות עסקים ולעזור אחד לשני, בדרך כלל באמצעות כספי החוסכים שאותם הם מנהלים. זה גם מתקבל על הדעת: חלק מבעלי השליטה באותם חברות מנהלים מגעים להסדרי חוב בחברות אחרות שלהם, או עשויים לנהל הסדרים כאלה בעתיד, ולכן הם מעדיפים עולם שבו מוסדיים מאשרים את הסדרי החוב ללא הסתייגויות. אחרת, הם עלולים לאבד את השליטה בחברות הללו.

בדומה למדיניות האמריקאית ש"לא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים", העיקרון שהמוסדיים צריכים לאמץ הוא "לא מנהלים משא ומתן עם שומטי חובות, אלא אם כיסו את החובות מכיסם". בטווח הבינוני, ובוודאי שבטווח הארוך - כל הציבור ירוויח.

פורסם לראשונה ב-TheMarker