יאיר לפיד "איך יכולים אנשים שלא מאמינים זה לזה לאף מילה לחתום על הסכם?"

שר האוצר יאיר לפיד נפגש אמש עם סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, במסגרת ביקורו
בארה"ב. השניים דנו בנושא האיראני ובנושאים אסטרטגיים נוספים על סדר היום
הישראלי-אמריקאי.לפיד הציג בפני סגן הנשיא את עמדתה של ישראל למול ״מתקפת החיוכים״ האיראנית ואת החשיבות לבחון את איראן על פי מעשים ולא על פי דיבורים.בפגישה, שנמשכה כשעה וחצי, דנו ביידן ולפיד גם במשא ומתן המדיני בין ישראל לפלשתינים. לפיד חזר על מחוייבותה של ממשלת ישראל לקידום הסכם מדיני ועל נחישותו שלו, כמו גם של מפלגת "יש עתיד" כולה, להביא לתמיכה בהסכם בתוך הממשלה ובקרב הציבור הישראלי.

במהלך הפגישה הצטרף גם שר האוצר האמריקאי ג'ק לו, ויחד דנו השלושה בנושאים
כלכליים שונים.

שר האוצר לפיד מבקר בוושינגטון במסגרת השתתפותו בועידת קרן המטבע הבין-לאומית.
במסגרת ביקור זה נפגש לפיד גם עם נגיד הבנק האמריקאי בן ברננקי וכן עם חברי
קונגרס וסנאט בכירים, דמוקרטיים ורפובליקניים, והודה להם על תמיכתם בישראל.

להלן הנאום שנשא היום שר האוצר יאיר לפיד במכון וושינגטון:

אני שמח להיות פה היום, כאן במכון וושינגטון.
מה שאני עומד לנסות לעשות כאן היום, הוא להסביר את התפיסה שלי ושל המפלגה שלי לגבי הסכסוך הישראלי פלשתיני.
כי אני רוצה להציע לכם היום את האפשרות שהדיון על הקונפליקט הישראלי-פלשתיני – כפי שהוא נתפס בידי רוב הקהיליה הבינלאומית - מתנהל במגרש הלא נכון. או אם להיות מדוייק יותר, בשני מגרשים לא נכונים.
המגרש הראשון -שהוא פופולארי במיוחד באירופה ובאו"ם - מתייחס לסכסוך כאל בעיה בזכויות אדם. זה אינו בדיוק קונפליקט, אלא סיפור. הוא מתואר כגירסה מודרנית של דוד וגוליית רק בהיפוך תפקידים. זהו למעשה הנראטיב הבסיסי ביותר של המסורת היודו-נוצרית ושל החברה המערבית, שלפיו ניצבים זה מול זה החלש, שהוא תמיד צודק וצדיק, נגד החזק שהוא תמיד מרושע ואטום וחסר לב. רובין הוד והשריף מנוטינגהאם, אלאדין וג'אפאר, כיפה אדומה והזאב הגדול והרע, דיוויד קופרפילד ומר מארדסטון, מדונה וליידי גאגא...

לא שאנחנו יודעים מי החזק ומי החלש בקונפליקט האחרון הזה.
התפיסה הזו של הסכסוך הישראלי פלשתיני – הסיפור הזה - החלה כאגדה שסופר מפה-לאוזן בין ארגוני שמאל אנרכיסטים באירופה, והממסד – ובמקרה הזה הממסד הוא גם ממשלת ישראל, גם הממשל האמריקאי וגם ארגונים כמו המכון המכובד הזה -  עשו את הטעות הקלאסית של אי-לקיחתם ברצינות עד שזה היה מאוחר מדי.
אם אנחנו צריכים לבחור את הרגע האחד שבו התברר שהסתכלנו לכיוון השני, הרי זו ועידת דרבן הראשונה שנערכה בדרום אפריקה ב-2001, הידועה גם כ"פסטיבל השנאה".
פחות משבועיים לפני פיגוע הטרור של 9/11 יצאו הפעילים הפרו פלשתינאים לרחובות דרבן וטענו שאין שום בעיה אמיתית עם הטרור האיסלאמי, אין שום בעיה אמיתית במשטרים של העולם הערבי, אין שום בעיה אמיתית בהנהגה הפלשתינית, יש רק מקור אמיתי אחד לבעיות בין האיסלאם לעולם המערבי - וזו ישראל.

זה היה הרגע שבו התברר שבנושא זכויות האדם האו"ם אינו מוביל אלא נגרר, והמיקוד עבר מהממשלות לארגונים חוץ-ממשלתיים שעשו שימוש ברטוריקת האנטי-אפרטהייד והאנטי-גלובלזיציה וקידמו את האג'נדה שאותה כמה שנים מאוחר יותר הם יהפכו לתנועת ה-BDS  - Boycott, Divestment and Sanctions, המטיפה בגלוי לחיסולה של מדינת ישראל. התנועה הזו מונה למעלה מ-170 ארגונים שונים, ומתהדרת בכמה אידיוטים שימושיים מעולם האמנות והבידור, אבל המסר שלה פשוט: ישראל היא חזקה, ולפיכך היא טועה.
אני יודע שאני גורם לטיעון שלהם להישמע ילדותי ובכייני, אבל אני עושה זאת רק מפני שזה בדיוק מה שהוא. למעשה, זה אפילו גרוע יותר, זה טיעון עלוב מבחינה אינטלקטואלית, מפני שהוא לא מכיר אפילו במורכבותו של המצב. כשאתה אומר הפלשתינים, למי אתה מתכוון - לחמאס או לרשות הפלשתינית? לג'יהאד האיסלאמי או לתושבי מזרח ירושלים? לטרוריסטים של אל קעאידה או לידידי שוקרי בישארה, שר האוצר הפלשתיני, שמבקר אצלי במשרד לפחות כל חודש ושנינו עובדים ביחד בהרמוניה כדי לקדם את הדו-קיום בין שני העמים שלנו?

אתן לכם דוגמא אחת למה אני מתכוון: כשאני פוגש את הקרויים-לכאורה פעילי זכויות אדם האלה, אני תמיד שואל אותם אותה שאלה: מדוע אתם כל כך שתקנים למול הדיכוי הנורא של הומואים ברצועת עזה? שלטון החמאס בעזה הורג את ההומואים שלהם, הם מתעללים בהם ואחר כך תולים אותם בגלל היותם הומואים, איך אתם יכולים לשתוק? והם תמיד ממלמלים משהו על כך שזה באמת לא בסדר, ומשתדלים לעבור נושא מהר ככל האפשר. למה? כי זה לא מסתדר עם הסיפור. כי יש מדינה אחת שהיא דמוקרטית, ולהומואים ולנשים ולמיעוטים דתיים יש בה זכויות מלאות, אבל היא צריכה להיות המדינה הרעה. והמדינה שבה הורגים הומואים, ומדכאים נשים, ורוצחים נוצרים בגלל שהם נוצרים ויהודים בגלל שהם יהודים – היא אמורה להיות המדינה הטובה. זה הנראטיב. ואתה לא אמור לסטות מן הנראטיב. אתה אמור להיות נון-קונפורמיסט טוב כמו כולם.

חסידי ה-BDS טועים, ואלה שאינם טועים – משקרים. זה אינו – ומעולם לא היה - מאבק על זכויות אזרח. אינך יכול להכריז על עצמך כאביר המוסר, ובו בזמן לתמוך באנשים שבזים לכל מה שאתה מאמין בו. אתם רוצים לדבר על זכויות אדם? דברו על כל החבילה. זכויות אדם, מעמד האישה, העובדה ששנים התמיכה הבינלאומית במקום להגיע לנזקקים ולעניים אלא מפרנסת את ארגוני טרור. מה לגבי חופש הדיבור וחופש העיתונות? מה לגבי השימוש בטיעונים אנטישמיים ובהכחשת השואה? איך כל זה נעלם מהשיח? זה לא רק על החזקים והחלשים. האם אנחנו יכולים לומר שבגלל שארצות הברית חזקה ואל קאעידה הוא ארגון חלש אז אמריקה היא הרע בסיפור הזה?
אם אתם רוצים לנהל דיון על מוסר ואתיקה, בואו ננהל אותו. כי דיון על מוסר הוא תמיד דיון היסטורי. הוא מעוגן בקונטקסט מסויים. לטוב ולרע, הקונטקסט הזה כולל בתוכו את השואה, את העובדה שהפלשתינים סירבו יותר מפעם אחת להצעות שלום נדיבות של ישראל, את מצב זכויות האדם בשטחים עצמם. מי שמתעלם מזה, משקר. והוא לא רק משקר, אלא עושה גם עוד משהו, עתיק לא פחות ויעיל לא פחות: מאשים בכל את היהודים.

ובצד השני של המשוואה, יש את המגרש השני, שהוא פופולארי במיוחד פה באמריקה, בעיקר במחלקת המדינה ובשורה של מכוני מחקר, שמתייחסת לסכסוך הישראלי פלשתיני קודם כל כבעיה אנליטית או אפילו מתמטית. גירסה פוליטית של "המשפט האחרון של פרמה" או החיפוש אחר החלקים החסרים בגירסה הדיפלומטית של  Geodeles incompleteness theormes .
אני מקווה שאיני מעליב איש, אבל לא כל הבעיות יכולות להיפתר בכך שפותחים את מכסה המנוע ולמצוא איזה חוטים זקוקים לחיבור-מחדש. יש, כמובן, פיתוי גדול בגישה הזו. אנחנו – הגזע האנושי – זן של חיה פותרת בעיות. גם זה – אם תרצו – סוג של סיפור. הסיפור על האדם שרק הוא הבין את איך לפתור את הבעיה. הבעיה היחידה בסיפור הזה היא שכולם מחפשים מתחת למכסה-המנוע הלא נכון.

מפני שהסכסוך הישראלי-פלשתינאי אינו עוסק באף אחד מהדברים שעליהם סיפרו לכם. הוא לא על גבולות, הוא לא על מפות, הוא לא על ירושלים, הוא לא על סעיף מספר 5 בפיסקה מספר 7 בהסכמי אוסלו, הוא לא חילופי שטחים, הוא לא על היוזמה הסעודית מ-2007, או מתווה קלינטון מדצמבר 2000. אם זה היה אחד מהדברים האלה, או קומבינציה של כמה מהם, הפתרון כבר היה נמצא מזמן. כמה מהאנשים המבריקים ביותר בעולם חיים בישראל וברשות הפלשתינית, כמה מהאנשים המבריקים ביותר בעולם כבר עסקו בקונפליקט בעבר ועוסקים בו בהווה. כמה מהאנשים המבריקים ביותר בעולם יושבים פה עכשיו, אבל בואו ונהיה – לפחות - צנועים מספיק כדי להאמין שאם הבעיה היתה טכנית – מישהו מאתנו היה מוצא לה פתרון עד עתה.

הבעיה אינה טכנית, והבעיה – ואני יודע שזה כבר ממש כפירה בעיקר– היא אפילו לא עם ההתנחלויות הישראליות או עם הטרור הפלשתיני. יש לבעיה משמעויות מעשיות, אבל היא לא מעשית. יש לבעיה משמעויות פוליטיות, אבל היא לא פוליטית. הבעיה עוסקת בגבולות, ובסידורי בטחון, ובמפות, אבל היא לא על גבולות, סידורי בטחון ומפות. 
הבעיה עוסקת בפחד. הבעיה עוסקת באי אמון. הבעיה היא בטראומות מן העבר וחרדות. הבעיה היא בשנאה, בכאב, בזכרונות רעים. הבעיה היא שזה לא באמת דיאלוג, אלא שני מונולוגים. כי הישראלים והפלשתינים מדברים על שני דברים שונים לגמרי. הישראלים רוצים שלום ובטחון והפלשתינאים רוצים שלום וצדק. זה נשמע דומה, אבל זה סט אחר לגמרי של רגשות ואמוציות. 
    איש אינו מדבר על זה, מפני שאיש אינו יודע איך לכמת רגשות ואמוציות, אבל זה הטקסט האמיתי של הקונפליקט. איך יכולים אנשים שלא מאמינים זה לזה לאף מילה לחתום על הסכם? איך יכולים אנשים ששונאים ופוחדים זה מזה לדבר על דו-קיום? איך אפשר לבקש מאנשים שסובלים מטראומה לסמוך על אלה שגרמו את אותה הטראומה?

האם אנחנו – הישראלים - יכולים לשכוח שאחרי ההתנתקות, אחרי שפינינו את רצועת עזה, הפלשתינאים – במקום לבנות בתי חולים ובתי ספר ולהושיט לנו יד לשלום, בנו שטחי אימונים לג'יהאד האיסלאמי והמטירו את הדרום הישראלי באלפי טילים שכוונו רק לעבר אזרחים חסרי מגן? היתה להם הזדמנות, והם פוצצו אותה, בכל המובנים.
ובאותה דרך, האם הם – הפלשתינאים - יכולים לשכוח שרגע לפני השלום יהודי פנאטי רצח את ראש הממשלה הישראלי וכל ההבטחות לא קויימו? האם הם יכולים להתעלם מן העובדה שיש אצלנו, בישראל, קולות – קולות נוראים, קולות לא לגיטימיים – שקוראים לגרש אותם מאדמתם ולהנציח לעולמים את מעמדם כאזרחים מדרגה שניה?
העובדה שהחשדנות ההדדית  היא הרגש המוביל בדיאלוג בינינו לבין הפלשתינאים, מחייבת אותנו להיות יצירתיים. אני רוצה, ברשותכם, להוסיף מרכיב לדיאלוג הזה, אבל אני רוצה להיות זהיר - אני מבטא פה רק את דעתי האישית, לא את העמדה הרשמית של ממשלת ישראל או של צוות המשא ומתן. 

המרכיב הוא זמן. הזמן הוא אחד המרכיבים. יחד עם המרכיבים האחרים. יחד עם הגבולות, וסידורי הבטחון, וההתנחלויות, והכלכלה, נמצא גם הזמן. ובדיוק כמו כל המרכיבים האחרים, הוא מכיל סיכון והוא מכיל סיכוי.
כשאני מדבר על זמן, אני לא מדבר כאן על מדינה בגבולות זמניים. הפלשתינים הבהירו פעמים רבות, כולל בנאומו של היו"ר אבו מאזן באו"ם בחודש שעבר, שהם לא יקבלו מדינה זמנית. אני מדבר על הסכם סופי ומוחלט, אבל עם לוח זמנים שיאפשר לצדדים ללמוד איך לחיות איתו.
אנחנו צריכים שתהיה לנו מפה. אנחנו לא יכולים לחמוק מהצורך במפה עם הגבולות הסופיים העתידיים של המדינה הפלשתינית – המפה הזו לא תכלול את ירושלים, אבל היא כן תכלול תוכנית מסודרת לפינוי של עשרות אלפי מתנחלים וסידורי בטחון שישראל יכולה לחיות איתם. הפלשתינים – והישראלים – חייבים לדעת איך הסיפור ייגמר. כי אם נדע איך הסיפור ייגמר, נוכל להיות מבינים יותר וקשובים יותר לצרכים של הצד השני. אנחנו צריכים ללכת עד הסוף, לצייר את המפות, לכתוב את ההסכמים, ואז להגדיר את הזמן הדרוש לנו ליישום של כל שלב וכל פריט.
הזמן חשוב מפני שהוא יאפשר לתהליכים לעבוד. החיבור הכלכלי בין ישראל למדינה הפלשתינית יהיה בבסיסו של ההסכם, וכלכלה זקוקה לזמן. עם הזמן הפלשתינים יבינו שהחיבור הזה כדאי ותועלתי. עם הזמן הישראלים יוכלו לנטר את ההסתה במערכת החינוך הפלשתיני, והפלשתינים יבינו שהאנשים שקוראים לטרנספר הם מיעוט מבוטל בתוך ישראל.

אני מודה, אני זקוק לזמן מפני שאיני מאמין לפלשתינים. לאי האימון הזה יש יסודות עמוקים בעבר, ואני זקוק לזמן להתגבר עליו. זה פרודכס, אבל הדבר שלא מאפשר לנו להיפרד, הוא אותו דבר שלא מאפשר לנו להתחבר: העובדה שאין בינינו שום סוג של אמון בינינו.
מה שהעולם מבקש משני הצדדים כרגע, הוא לעשות את הבלתי אפשרי: להכנס לחדר ולנהל את הדיון על סכסוך שמקורו בעבר – מבלעדי העבר הזה. כדי שזה יקרה, לא את הכוחות של הגנרל אלן אנחנו צריכים, אלא צבא של פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיאפשרו לנו לפחות להתחיל לדבר אחד עם השני באופן פרודוקטיבי.

זה נוסה בעבר. בשנות התשעים המאוחרות, במהלך המו"מ על "הסכם יום שישי הטוב" בין אנגליה והפלגים האיריים השונים, היתה נקודה שבה הצדדים נתקעו. אז במקום להביא עוד פוליטיקאי לחדר, הם הביאו פסיכיאטר, מומחה לגישור, את ידידי לורד ג'ון אלדרדייס. תפקידו היה אחד: ליצור את תנאי האמון הבסיסיים שיאפשרו לאנשים שהרגו אחד את השני ברציפות מאז המאה ה-12, לדבר אחד עם השני. לפני שבאתי הנה שאלתי את לורד ג'ון מה היה הדבר הראשון שהוא אמר להם, בפגישה הראשונה, ביום הראשון. הנה מה שהוא אמר:

Colleagues, we have many deep historic differences, and all our people have suffered a great deal, but as we come together we are all being criticized by the press and some of our own people who do not believe that we are serious about finding a resolution.  I believe that we are all serious, but we share a profound  dilemma:
If we succeed in reaching an agreement there is a danger that some of our people on each side will see us as having betrayed the past and those who have suffered and died to protect our traditions.  We all have the fear that history could accuse us of having sold our people into the hands of their traditional enemies.
On the other hand, if we fail to reach an agreement we will truly have failed our children and our grandchildren, for we will be handing on to them the same legacy of hurt and fear that we received, and perhaps even have added to it.  However we differ, we share these challenges, and they are weighty burdens that we share together.”

החלק המבריק במשפטים האלה, הוא שלא רק שלורד ג'ון הגדיר להם את הבעיה, הוא גם נתן להם אוייב משותף – ואוייב משותף הוא משהו שתמיד שיוצר אמון וידידות. מה שמסביר, דרך אגב, את היחסים הטובים בין אשתי הראשונה ואשתי השניה....
במקרה האירי, כמו במקרה הישראלי-פלשתיני, האוייב המשותף היה התקשורת, והציניות, והאנשים שאומרים תמיד "לא".
אנחנו צריכים להגדיר אותם כאנשים שתמיד אומרים "לא" ולהלחם בהם ככאלה. הם לא אומרים "לא" מפני שיש להם תפיסה נכונה יותר של המציאות. הם לא אומרים "לא" מפני שהם גילו משהו על הצד השני שלא ידענו קודם או מפני שיש להם הבנה עמוקה יותר של הסכסוך או של הסיכונים. הם אומרים "לא" מפני שזה מה שהם. מסיבות דתיות עמוקות, מסיבות פוליטיות שטחיות, מפני שהם אינם יודעים אחרת. זה לא טיעון, זה מצב נפשי, ולפיכך האנשים האומרים "לא" נמצאים בשני הצדדים של הסכסוך, הפלשתיני וגם הישראלי. והם האוייב המשותף מפני שהם תמיד יגידו "לא". אפילו אם נגיע להסכם הנכון, אפילו אם הם יודעים – בירכתי מוחם – שאמירת "לא" פירושה עוד עשרות שנים של שפיכות דמים, וכאב, והפיכת הילדים שלנו לבני ערובה של הטעויות שלנו.
עם כל הכבוד לפ.ד.ר, יש לנו הרבה ממה לפחד מלבד הפחד עצמו. אז מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, הוא לאחד את האנשים שאומרים "כן". אנחנו צריכים לעזור להם להגדיר את עצמם כקבוצה. לא כימין, לא כשמאל, אלא כקבוצה אנושית שמבינה שחרדה וזעם אינם מדיניות.
אנחנו צריכים מצד אחד, לבוא אליהם אמירה נחרצת  – להגיד להם שהפתרון היחיד הוא שתי מדינות לשני עמים, להגיד להם שהחלום הלאומי של כל אחד משני העמים האלה לא יתגשם במלואו. להגיד להם שבשביל לעשות פשרה חכמה עם הצד השני, הם יצטרכו – ואין דרך להתחמק מזה - להתמודד באומץ עם ההתנגדות מבית.

ומצד שני, אנחנו צריכים לבנות את האמון הדרוש בין הצדדים – בעזרת הקהיליה הבינלאומית – ולתת להם את הזמן הדרוש לזה. לא דורות, לא עשרות שנים, אלא הסכם שמגדיר לו"ז שיאפשר למערכות הפוליטיות של שני הצדדים להסתגל למציאות החדשה.
כי כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להלחם ברגש בעזרת רגש. במקום שבו שלט הפחד, תהיה תקווה. במקום שבו השנאה שררה, בואו נלמד להקשיב. במקום שבו נגרמו כל הכאבים, בואו נתחיל את תהליך של ההחלמה.
תודה רבה לכם.                                                                                                                                                                              
   
     



הנתונים, המידע, הדעות והתחזיות המתפרסמות באתר זה מסופקים כשרות לגולשים. אין לראות בהם המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הצעה או  או שיווק השקעות או ייעוץ השקעות ב: קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות או כל נייר ערך אחר או נדל"ן– בין באופן כללי וביןבהתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא – לרכישה ו/או ביצוע השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות בין התחזיות המובאות בסקירה זו לתוצאות בפועל. לכותב עשוי להיות עניין אישי במאמר זה, לרבות החזקה ו/או ביצוע עסקה עבור עצמו ו/או עבור אחרים בניירות ערך ו/או במוצרים פיננסיים אחרים הנזכרים במסמך זה. פאנדר אינה מתחייבת להודיע לקוראים בדרך כלשהי על שינויים כאמור, מראש או בדיעבד. פאנדר לא תהיה אחראית בכל צורה שהיא לנזק או הפסד שיגרמו משימוש במאמר/ראיון זה, אם יגרמו, ואינה מתחייבת כי שימוש במידע זה עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש.