"את הגשם תן בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים".(אבי קורן)
הציטוט הנ"ל לקוח כמובן מלהיטו של שלמה ארצי "יותר מזה אנחנו לא צריכים". אולי זה גם היחס שלנו לאנרגיה. לא צריך, עזוב אותך. עד עכשיו הסתדרנו עם הוצאות אנרגיה מטורפות, משהו כמו 10 מיליארד שקל בשנה, לפי בדיקה שאני עשיתי, וזה לנתונים שנכונים ל-2012-13.
אבל הנה, גם כשכבר מצאנו אנרגיה, בדמות מאגר הגז הטבעי הגדול ביותר בשנים האחרונות, אז מה אנחנו עושים?
ראש וראשון, מחלקים את עור הדוב שעוד לא ניצוד - מקימים ועדה. ששינסקי 1 (ועדה מוצדקת מאין כמוה). לאחריה מקימים ועדת צמח, וגם אחרי שמקימים את הועדה, עדין לוקח לממשלה להחליט עוד שנתיים תמימות. אחר-כך עוד בג"צ.
ואז הגיע הממונה על ההגבלים העסקיים. וגם לו לקח זמן להחליט, אני לא מדבר על הסאגה של החזרה שלו מההחלטה, אני מדבר על הסיבוב הראשון של ההחלטה, זה שקרה עוד ב-2013. גם אז הממונה לא היה מסוגל להחליט. ועכשיו, הוא פשוט החליט לבטל את ההחלטה, ולא להחליט.
בדרך נובל אנרג'י מודיעה על דחיית פיתוח לווייתן, ועכשיו גם החברה הנורבגית שאחראית על בניית אסדת ההפקה שאמורה להתמקם מעל לווייתן, גם היא מודיעה על דחיית הפרוייקט.
כבר ב-2013, התרעתי, עוד לפני סבב ההחלטה הראשון של הממונה על ההגבלים העסקיים כי הוא עשוי להכשיל את פיתוח לוייתן. הסיבות שנמנו אז, קרו לצערי אחד לאחד. דיברתי על אי הודאות הרגולטורית המקומית, ששכל החלטה של הרגולטור רק מחריפה אותה. צריך להבין העובדה שאין כאן גופים בקנה מידה בינלאומי, מעבר לחרם הערבי, נובעת מהעובדה שמהרגע שמצאו את מאגר לווייתן, הרגולטור מקשיח עמדות, ומקטין ודאות. כפי הנראה גופי הרגולציה בישראל לוקים בחוסר הבנה בסיסי לגבי התנהלות השחקנים בשוק האנרגיה העולמי. החשיבה על השוק הישראלי כשחקן בעל איזשהו משקל בשוק האנרגיה העולמי היא מוטעית לגמרי. השוק הישראלי צריך להציג עצמו כאטרקטיבי בעיני השחקנים הללו, ולהתחיל מלהציג מצג אמיתי של וודאות רגולטורית, ו...גם של...כן, אטרקטיביות ולא ליהפך. החלטות צריכות להתקבל בהקשר הכולל שלהן. ולפעמים, ולדעתי זה המקרה כאן, עדיף להיות צודק מאשר חכם.
לצערי זה לא קרה.
כל זה מגיע מהעובדה שעד היום לא היה לנו אנרגיה. למדנו להסתדר בלי זה, ולכן אין לנו בארץ ממש מדיניות ששואפת להגיע לעצמאות אנרגטית. יש אוסף של החלטות, לעיתים הם מתקבלות בצורה מקצועית (ששינסקי, צמח), ולעיתים בצורה רשלנית (דייויד גילה - ואני לא מדבר לגופה של החלטה, אלא על האופן שבו היא מתקבלת). זה אומר שטוב לנו עם ההוצאה העצומה על אנרגיה בארץ. ואין לנו ממש שאיפות להפוך למעצמת אנרגיה מקומית.
אנרגיה למדינה, היא כמו חמצן לאדם. כל מי שרוצה לדעת מה קורה למדינה שיש לה משאבי אנרגיה גדולים, שיסתכל על קטאר, וינסה לדמיין אותנו שם. שיסתגל על נורבגיה, שיש לה נכון ל-2013, קצת יותר מ-700 מיליארד דולר, על מדינה של קצת יותר מ-6 מיליון איש (תעשו לבד את החשבון...). אגב, הקרן הנורבגית כמעט ולא משקיעה בחברות אנרגיה, ובזכות התמלוגים למדינה מהאנרגיה, נורבגיה היא מהמדינות הירוקות בעולם (המדינה השנייה עם רחבים חשמליים אחרי ארה"ב, בכמות אבסולוטית, לא לראש).
לא מזמן בוטל הנסיון להפיק נפט מפצלי שמן בחבל עדולם (נסיון כן, לא קידוח, או הפקה, נסיון, בדיקת היתכנות). וכעת בגלל שורה של החלטות פופוליסטיות, שבהן המילים - מונופול, תשובה וטייקון (שלוש מילים שאסור לחבר אותן יחד במשפט בהקשר חיובי), אנחנו דוחים את לווייתן. נחכה.
אז אולי באמת אנחנו לא צריכים. לא רוצים. עדיף לנו להתנהל ככה. עם הוצאות הביטחון הענקיות, עם החזר החובות, עם קבוצות הלחץ. לא צריכים גז טבעי, לא צריכים נפט. אנחנו לא צריכים, תן לנו גשם בעיתו, ופרחים, את האנרגיה נראה את אחרים מוציאים מהאדמה, לא תודה באמת, אנחנו לא צריכים.

משה מימון עורך פאנדר


