רקוויאם לשוק חופשי – מעשה בחמישה פרקים

בחודש פברואר 2012, עלתה לדיון יזמה של אגף שוק ההון במשרד האוצר, להפחתת דמי הניהול באפיקי החסכון הפנסיוני. הנושא עלה לדיון בכנסת לאחר דיון ציבורי בעניין, שבו הובהר כי אין ספק שיש מקום להפחתת דמי הניהול באפיקי החסכון הפנסיוני. הצעת האוצר, על-ידי המפקח על שוק ההון דאז, עודד שריג, דיברה על דמי ניהול של 1.2%. ההצעה הוגשה לאחר דיונים של ועדה שעסקה והתייעצה בעניין עם מומחים מהתחום הפנסיוני. מול הצעת האוצר עמדה הצעת יו"ר ועדת העבודה והרווחה דאז, חבר הכנסת חיים כץ. ההצעה דיברה על קיצוץ עמוק יותר בדמי הניהול ל-1% מהצבירה. למותר לציין שהדיון בועדת הכספים היה מאוד "ענייני", ובסוף זרקו את עמדת האוצר לפח, עשו מעין גישור בין כץ לבין האוצר, וקבעו דמי ניהול מקסימליים של 1.05% מהצבירה. 

לכל הדעות התערבות הרגולטור נדרשה, בעיקר כדי להגן על חוסכים שלא מאוגדים בחברות גדולות ולא נהנים מכח מיקוח מול חברות הביטוח וקרנות הפנסיה. אבל אם לוקחים את הצורה האחרת של ההתערבות – הקמת קרן פנסיה ברירת מחדל לציבור. איזה הבדל יש כאן. משרד האוצר, בזהותו כשל שוק, מציע להתערב, אבל על-ידי עידוד תחרות, שימוש בכוחו כמדינה כדי להוזיל את התשלום, אבל לא בדרך של כפיה אלא תחרות. מן הסתם הגופים שיתחרו על קרן הפנסיה הזו יציעו דמי ניהול שעדין יהיו אטרקטיביים להם. דבר חשוב נוסף, התערבות כזו מונעת מהגופים להתלונן לרשויות על העלויות הרבות, אל מול דמי הניהול המתכווצים. הרי הם אלה שקבעו את דמי הניהול אז מה להם להלין.

כשל שוק נוסף שזכור היטב לכולנו הוא שוק הסלולר. בשנת 2010 חברות הסלולר הרוויחו יחד באופן מצרפי 3.5 מיליארד שקל. לתוך הכשל הזה נכנס שר התקשורת דאז (ובנה מזה הון פוליטי) ובשורה של תקנות, שנועדו כולן להגביר את התחרות, לרבות הצגת שחקנים חדשים, הצליח להוריד את מחירי הסלולר לרמתם כיום. ושוב, מודל ההתערבות הראוי היה עידוד התחרות (לא ברור עד כמה זה יחזיק מעמד לאור עסקת גולן טלקום וסלקום, שעתידה היום לא ברור לאור עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים). מה היה הרווח המצרפי של חברות הסלולר לפי דוחות 2015? 200 מיליון שקלים בלבד.

בואו נבחן עניין נוסף, הגבלת שכר הבכירים. ראשית, למרות שהמערכת הבנקאית אולי קצת חריגה בעניין, ויתכן שנדרשת התערבות בעניין, אולם עדין, הגיעה הצעה לכנסת, שקבעה הגבלה של שכר ל-3.5 מיליון שקלים. מה עשתה ועדת הכספים? הקטינה את הרף ל-2.5, הוסיפה הגבלה של שכר לפי-35 ממקבל השכר הנמוך, מעבר לכך השכר לא מוכר כהוצאה מוכרת למס. 

גם כאן ראוי להזכיר את ועדת נאמן שבחנה את עניין התגמול לבכירים בחברות ציבוריות (חברות ציבוריות בכלל, ולא רק בנקים). הועדה המליצה לקיים ועדת תגמול, לבנות את התגמול ממרכיבים תלויי ביצוע לטווח ארוך, ובכל מקרה המלצה שלא לקבוע מבנה שכר מסוים או תקרת שכר.כשהגיעה ההצעה לקביעת הגבלה לשכר הבכירים בבנקים (הפעם ההצעה הגיעה משר האוצר עצמו), מה עשתה ועדת הכספים? חברי הועדה רבו בינם לבין עצמם מי מחמיר יותר, מי מזיק יותר, ומי מוכן לקצץ יותר את שכר הבכירים. איזה דיון עמוק ורציני התנהל שם? לא התנהל בכלל.

אם כבר מדברים על המערכת הבנקאים, אז גם לעניין עמלות הבנקים ומחירי האשראי יכול משרד האוצר להתערב (האמת שלא כל-כך כי כאן הפיקוח על הבנקים הודף את נסיונות ההתערבות בגופו). אולם משרד האוצר משתמש בכוחו כרגולטור כדי לעודד פעילות גופים מתחרים – בין אם זה חברות כרטיסי אשראי או אפשרויות אחרות, אולם עדין התפקיד הוא להשתמש בכוח כדי לעודד תחרות, להקטין כשלים על-ידי עידוד התחרות. 

אגב, תחרות במערכת הבנקאית, אם תתעורר תקטין מאליה את השכר של הבכירים במערכת הבנקאית. לכו ראו מה קרה לשכר של מנכ"ל שופרסל כשקמו עליו רמי לוי, יינות ביתן ואושר עד. כמה מרוויחים מנכ"לי חברות הסלולר לאחר הרפורמות שכחלון ביצע כשר התקשורת.

דוגמא נוספת אפשר לקחת ממחיר למשתכן. כאן המדינה כבר מכניסה את היד לכיס, אבל "כופה" תחרות על הקבלנים.  עקרונית אף אחד לא מפסיד ממחיר למשתכן (למעט העובדה שהכנסות המדינה מנדל"ן יקטנו), והתחרות תעודד הורדת מחירים גם בפרויקטים שאינם במחיר למשתכן, בשלב הראשון בסביבה הקרובה של פרוייקטים כאלה, לאחר מכן גם במקומות אחרים. הנה דוגמא להתערבות של המדינה, על-ידי מנגנון עידוד תחרות. אפשר גם להתערב כפי שמנסה ליזום חברת הכנסת סתיו שפיר, ולנסות לכפות שכירות הוגנת, שהיא מתחת למחיר השוק, ולקבוע סטנדרטים לדירת מגורים (שאגב כבר קבועים בחוק המקרקעין, רק לא נאכפים). זה רק יחמיר את בעיית הדיור בכלל והדיור להשכרה בפרט.

התערבות ראויה, היא עידוד התחרות. הגדלת ההיצע, הפשרת קרקעות מאסיביות, תכנונים על-ידי הותמ"לים, הוזלת עלויות הבנייה, הבאת חברות זרות, זירוז הליכי חידוש עירוני. כל הפעולות האלה יחישו את קצב הבנייה, ואת כמות הדירות למגורים, ויפתרו גם את בעיית המחיר הסופי לצרכן (יחד עם מחיר למשתכן), וגם את בעיית שכר הדירה הגואה. פיקוח לא מוביל לתוצאות האלה, מי שרוצה שייזכר מה קרה עם דירות בדמי מפתח, שעד היום תקועות כמו עצם בגרון.

בראשית שנת 2012, עלה המס על רווחי הון בבורסה, ל-25% מס על רווחי ההון הריאליים. הפעימה האחרונה של המס הגיעה לאחר המחאה החברתית של 2011, וועדת טרכטנברג שהגיעה בעיקבותיה. הצפי היה שהעלאת המס על הבורסה תוסיף כ-1.3 מיליארד שקל לתקציב המדינה, בפועל זה לא רק שלא הגדיל את הגבייה משוק ההון, אלא אף הוריד את הגבייה. רק מה שבדרך זה גם התווסף לבעיות נוספות של הבורסה שלנו, והחריף מאוד את הירידה במחזורי המסחר בבורסה. הבורסה מאבדת גובה לטובת שוק הנדל"ן, מחזורי המסחר והיבטי המסוי הם רק צד אחד של המשוואה.

אזה מה הבעיה? אולי אפשר להעלות את המס על הבורסה לא? אז זהו שלא ממש. למה? כי הורדת המס על הבורסה תיחשב כהטבה עם בעלי ההון, ובעידן הנוכחי של פופוליזם גובר, בעוד שאיש לא ממש יתנגד להעלאת המס על הבורסה, הרי שהפחתת המס הס מלהזכיר. יודע מי שיוריד את המס שמיד יואשם כעושה דברם של הטייקונים, משרתם של בעלי ההון, ושאר מיני כינויים, שנבחרי הציבור מתרחקים מהם כמו מאש. ושוב, להזכיר בחרנו בהם כדי שיעשו את הדבר הנכון, והחכם, ולא את הדבר הקל והפופולרי. אין כמו המס על הבורסה כדי להבין את הבעייתיות שהפופוליזם יוצר. במקרה שלנו, מדובר דווקא באי התערבות, כאשר דווקא התערבות כזו נדרשת מאוד, אולם החשש מהביקורת הציבורית מרתיע גם את מי שמבין שזה מה שצריך לעשות.

הרגולטור יכול להתערב, ויכול להתערב. התערבות שלפיקוח, הגבלה תמיד נראית טובה יותר, מושכת יותר, ותמיד נראה שאפשר יהיה בעזרתה להביא תוצאות. התערבות על-ידי עידוד תחרות, תמיד לוקחת הרבה יותר זמן, היא תמיד מסובכת יותר, ולא תמיד אפשר לצפות את התוצאות שלה מראש. האמת גם פיקוח לא צפוי, אבל אלה שמטילים אותו תמיד חושבים שהם יכולים לצפות את התוצאה, ושהתוצאה תצא כפי שהם תכננו.

אז התערבות היא ראויה. ויש לצערנו לא מעט מקומות שבהם היא נדרשת. אבל שניה לפני שלוחצים על ההדק, כדאי לחשוב, האם זו דרך ההתערבות הראויה? אולי יש דרך אחרת פוגענית פחות. בסופו של יום ההתערבויות האלה, יוצרות כאן אקלים לא בריא לעסקים, וכולנו בסוף משלמים על זה מחיר, גם אם לא רואים אותו באופן מיידי.