סין: זוהי שקיעתה של הזריחה

בתחילת השנה עלה הסיפור של ג'ק מא, היזם הסיני המוצלח שהקים את Alibaba, ענק הקמעונאות הסיני. הסיפור היה דרמטי, שכן היזם המפורסם נעלם למספר שבועות באורח מסתורי. הוא אמנם צץ ועלה, אבל הסיפור הזה התחיל שרשרת בלתי נתפסת של אירועים. המאמר הנוכחי מנסה לעשות סדר במהלך הדברים. אני גם מנסה להסביר למה לדעתי, אנחנו חוזים בשקיעתה של הזריחה הסינית.

מבוא – שגשוג המדהים של סין

סין די הדהימה את המערב בפריחה הכלכלית המהירה שלה. רבים אף חשבו שכבר עכשיו סין אמורה היתה לעבור את ארה"ב בתוצר הנומינלי. מניחים שזה יקרה סביב 2030. כמובן שאם מחשבים את התוצר במונחי כח קניה, הפער גדול יותר, ויקח זמן רב יותר, אם בכלל סין תעבור את ארה"ב. 

נתון נוסף רלבנטי הוא תוצר לנפש, שמעיד על רמת המחיה. שם, המרחק בין סין לארה"ב דרמטי מאוד, ולא צפוי להיסגר בעתיד הנראה לעין. התוצר לנפש בארה"ב עומד על בערך 63 א' דולר, ואילו זה של סין על 10.5 א' דולר. אגב, במונחים של תוצר לנפש, גם אנחנו נמצאים במקום גבוה הרבה יותר מסין, עם 44.5 א' דולר לנפש.

הצמיחה המטורפת של סין, עם נתון צמיחה שעמד במשך שנים רבות על מספר דו ספרתי, גרם לרבים לחשוב שסין הולכת להיות הכלכלה המובילה בעולם, היא תהיה זו שתשלוט בעולם. 

אני לא חשבתי כך מעולם. הסיבה לדעתי היתה שכל עוד סין לא שקופה, לא פתוחה לעולם, לא מאפשרת בקרה אמיתית, ותנועות הון חופשיות, כל צמיחה וכל שגשוג נמצא שם תמיד עם כוכבית. הכוכבית היא הרצון של המפלגה. הרצון של המפלגה תמיד יהיה מעל לכול.

סימנים מעוררי דאגה

בשנת 2015 התרחשה מפולת בשוק המניות הסיני, כשבורסת שנחאי ירדה ביולי ב-33%, ולאחר מכן באוגוסט בכ-27%. כבר אז, במפולת ההיא ראו את היקף ואופן ההתערבות של הממשל הסיני. 

אמנם בהתחלה הממשל, נטה שלא להתערב בשווקים, אבל לאחר שהירידות החריפו, יצא הממשל הסיני בשורה של צעדים דרמטיים. צעדים שגרמו למשקיעים מערביים להסתכל על השוק הסיני בעין מעט עקומה.

הממשל הקפיא הנפקות ראשונות, והקל על רכישה של מניות על ידי חברות ביטוח. הבנק המרכזי הסיני, הציג אפשרות להלוואות של 260 מיליארד יואן (שווה ערך לכ־35 מיליארד דולר) לחברות ברוקראז’ ולגופים מוסדיים, כדי למנוע מצב שחברות אלה נקלעות למשבר נזילות.

 אבל אולי הצעדים המשמעותיים ביותר, היו צעדים שבהם חייב הממשל משקיעים מוסדיים לרכוש מניות, ואסר על מכירה של מניות של חברות ממשלתיות (SOE – State Owned Enterprises). בנוסף, המסחר בכמעט 45% מהחברות שנסחרו בבורסת שנחאי הוקפא.

 צעד נוסף היה איום, ‘חריג’ בחומרתו, על ענישה חריפה כלפי מנהלים, או בעלי מניות משמעותיים (המחזיקים מעל 5% מהחברה) שימכרו את המניות שברשותם, למשך חצי שנה. הפיקוח על ביצוע ההחלטה הופקד בידי רשות ניירות ערך הסינית (China Securities Regulatory Commission – CSRC) החלטה זו, שכונתה אז ‘הודעה 18’, בעצם הקפיאה נכסים בשווי של יותר מטריליון יואן, למשך חצי שנה. איך אומרים? החלטה יפה מאוד.

הצעדים שננקטו, גרמו להרמת גבה משמעותית בקרב משקיעי המערב, ביחס לסין.

אפשר הכל להסביר, ולהמשיל לאירועים אחרים שקרו בכלכלות המערביות. למשל, העובדה שלא ניתן היה למכור מניות, ניתנת להקבלה לאיסור על מכירה בחסר של מניות מוסדות פיננסיים, במהלך משבר הסאבפריים. העובדה שהבנק המרכזי הסיני, העמיד אשראי לטובת חברות ברוקרים, זו פרקטיקה שנוסתה בהצלחה בארה”ב בתקופת משבר הסאבפריים, וביתר שאת גם כיום בימי הקורונה. אני חושב שמדובר בקווי דמיון קלושים בלבד. אי אפשר להשוות איסור על מכירה בחסר, להקפאת פעולות במניות שמהוות מחצית מהבורסה.

האיזון הבלתי אפשרי בין משטר דיקטטורי וכלכלה חופשית

הסיפור של ביטול הנפקת חברת Ant Group, נידון בהרחבה במאמר אחר שפורסם במגזין FUNDER. אבל הוא חשוב מאוד כשמדברים על הסיטואציה הנוכחית. סיפור ביטול ההנפקה היה יריית הפתיחה הגלויה הראשונה למהלך משמעותי של הממשל הסיני.

נזכיר, 

Alibaba אמורה היתה להנפיק את ANT בחודש אוקטובר שנה שעברה, במה שאמורה היתה להיות ההנפקה הראשונה הגדולה בהיסטוריה. החברה אמורה היתה להיסחר בשתי בורסות בהונג קונג ובשנחאי, ולגייס 37 מיליארד דולר. ביקושים מטורפים ושווי שוק של מעל 3 טריליון דולר בבורסת שנחאי ובהונג קונג (סכום השווה לתמ”ג של בריטניה), ג’ק מא, היזם והבעלים של חברת Alibaba אמור היה להפוך בן לילה לאיש העשיר בעולם.

הממשל הסיני, מוטרד מהתנפחות בועה בסקטור הפיננסי בכלל, ובתחום הפינטק בפרט, מפרסם תקנות חדשות, שמצמצמות את היקפי הפעילות של חברות האשראי הסיניות, ו־Ant בראשן. ג'ק מא, תוקף את התקנות שהממשל הסיני מנסה לאכוף, ומכנה תקנות אלה “המועדון של הזקנים”. ב־3 בנובמבר 2020, בורסת שנחאי הודיעה כי היא תקפיא את ההנפקה של Ant. מאוחר יותר הודיעה Alibaba כי הממשלה הטיל עליה קנס של 2.8 מיליארד דולר, על ניצול לרעה של מונופוליסטי.

זה היה הסימן הבולט הראשון לכך שהממשל הסיני מבין ששום דבר לא יכול להיות מעליו. אסור למפלגה להסכים למצב שבו תאגיד כלשהו מגיע לשליטה כל כך גבוהה במקורות ובאמצעים, ולרמה שהוא הופך להיות גדול כל כך, שהוא מאיים על השליטה של המפלגה עצמה.

הממשל הסיני תוקף את החברות הסיניות

הסיפור של Alibaba היה הראשון, אבל לא האחרון. בעצם בחודשים האחרונים הממשל הסיני תוקף את חברות הענק שם, כל פעם בטענה אחרת.

ביולי, הממשל הסיני הסיר 25 אפליקציות של DIDI Global Inc. בטענה שהאפליקציה אוספת מידע באופן לא חוקי. ההודעה הגיעה לאחר רישום למסחר בהיקף של 4.4 מיליארד דולר בבורסת ניו יורק.

פעולה נוספת של הממשל הסיני, כוונה למניות חברות ההכנה למבחני הכניסה לאוניברסיטה. סין הודיעה בסוף יולי, כי היא משיקה תוכנית בשווי 120 מיליארד דולר, לטובת לימוד והכנה למבחני הכניסה לאוניברסיטה. התוכנית מייעדת את החברות הגדולות בסין, ליהפך לחברות ללא מטרות רווח. לפי ההודעה, גופי לימוד והכשרה לא יכולים להירשם ולגייס הון מהציבור.

הפגיעה המרכזית היא בשתי החברות הגדולות העוסקות בתחום – TAL, ו-EDU שמניותיהן התרסקו בכ-90%.

מניה נוספת, שסבלה מנחת זרועה של המפלגה הסינית היא Meituan, שבעצם ספקית משלוחי המזון הגדולה בסין, כלומר וולט הסינית. גם כאן, הממשל הסיני הודיע כי יש לשלם לשליחים שכר מינימום, ולהפחית את עומס העבודה עליהם. מהלך שהשפיע לרעה על מניות החברה.

עוד חברה ש'זכתה' לנחת זרועה של המפלגה הסינית היא חברת Tencent (TME) שלגביה הודיעה המפלגה, שעליה לסיים את חוזי הבלעדיות שיש לה עם חברות מוסיקה ברחבי העולם. גם מניות חברה זו ירדו בחדות.

הממשל האמריקאי מבין שככה אי אפשר להמשיך

הסיפור הגדול הוא ללא ספק סין עצמה. נכון לעכשיו סין היא האויבת המשמעותית ביותר של עצמה. אבל, אי אפשר לסיים את הסקירה הזו, בלי לדבר על הצעדים של ממשל ביידן.

אני מניח שכולנו זוכרים את מלחמת הסחר של טראמפ עם סין. מלחמת הסחר היתה חלק מקמפיין Let's Make America Great Again, והיא התנהלה ברעש צורם, עם הטלת מכסים הדדית בין הצדדים.

הטריגר למלחמת הסחר, הוא ההבנה האמריקאית, שבעצם סין מתחילה לאיים על ההגמוניה האמריקאית בעולם המובילות הטכנולוגית. כל עוד סין ייצרה מגבות וצעצועי בוב ספוג, לאמריקאים לא היתה בעיה עם זה. כשסין נכנסת לתוך ליבת המובילות האמריקאית, עולמות הטכנולוגיה, האמריקאים כבר לא יכלו לסבול את זה.

הדעה הרווחת היא שגם אם קלינטון היתה נבחרת, משהו היה צריך לקרות, שכן חוסר האיזון שבין סין לארה"ב לא יכול היה להימשך. סין מעתיקה טכנולוגיה אמריקאית, על הדרך, מדירה את רגלי החברות האמריקאיות מפעילות שם, וכובשת נתחים גדלים והולכים מהפעילות האמריקאית בעולם. 

בסוף השנה, העביר הקונגרס חוק שחברות סיניות המבקשות להירשם למסחר בארה"ב חייבות להסכים לכללי החשבונאות האמריקאים, ואף מתן אפשרות לביקורת של רשות ניירות ערך האמריקאית, על הדוחות של חברות אלה. החוק מעניק לחברות אלה, שלוש שנים להיערך לעמידה בכללי החשבונאות. החוק יחייב חברות סיניות, לגלות אם הם נשלטות או בבעלות הממשל הסיני.

למותר לציין שהסינים לא ממש מתלהבים מהחוק החדש, והחוק אמור להרתיע מאוד חברות סיניות מרישום בבורסות ארה"ב. הוא גם יכול לעורר בעיה להמשך המסחר בחברות סיניות, ואפילו חברת Alibaba עשויה למצוא עצמה נמחקת מהמסחר בארה"ב.

הציפיה היתה שאחרי לכתו של טראמפ, ביידן יקיים מערכת יחסים שקטה ומתרצה יותר עם סין. אבל גם ממשל ביידן, שקט והדיפלומטי יותר, הבין, בדיוק כמו קודמו, שהמצב לא יכול להימשך. כהערת אגב, אני אומר, שלדעתי יש כאן גם סיבה פוליטית. לא מעט מהתורמים של המפלגה הדמוקרטית הם אנשי ענקיות ההייטק, ואלה הם שנפגעים מהפעילות הסינית מול חברות הטכנולוגיה, כך שיש מצב שביידן גילה אוזן קשבת למצב, בעיקר בשל העובדה שמי שנפגע מכך, הם אנשים שדלתו פתוחה מאוד בפניהם.

המהלך של המפלגה הסינית, שאפשר לכנות אותו 'מתקפה' על חברות ענק סיניות, בעצם חשף את הכשל האינהרנטי בשיטה הסינית. אף אחד לא יכול להיות גדול יותר מהמפלגה עצמה. מרגע שחברה הופכת להיות גדולה יותר מדי, כלומר גדולה מדי לפי דעתה של המפלגה, תקום המפלגה ותטיל מגבלות.

אפשר כמובן להגיד שמה שהמפלגה עושה הוא בסך הכל לתקן מצבי עיוות בשוק. אם תאגיד משתמש בכוח מונופוליסטי אז אפשר, וכי 

כל יזם, שמתחיל לפעול, ומקים חברה, שמספקת שירות כלשהו בסין, ידע מעכשיו שההצלחה שלו תתאפשר כל עוד המפלגה מאפשרת זאת. בשניה שהמפלגה לא תאפשר זאת, היא תגדע את הפעילות באבחה אחת.

צמיחה מגיעה מיזמות. משוק חופשי, ממתן אפשרות לאנשים לפעול בתוך השוק ולמקסם את התועלת של עצמם. כך גם היה המצב בסין. מכישלון מוחלט של השיטה הקומוניסטית להכתיב לאנשים מה לעשות, מה לייצר, כמה לצרוך ואיך, השוק החופשי, הוא שאיפשר את הצמיחה הפנטסטית, והביא את סין למעמדה היום.

עכשיו, לאור הצעדים האחרונים, עולה השאלה, איזה יזם יקח על עצמו סיכונים, כשהוא יודע שיום אחד, אם הוא יצליח יותר מדי, תבוא הממשלה, ותטיל עליו רגולציה, או שתחייב אותו להפוך למלכ"ר.

סין נמצאת בצומת דרכים משמעותי. מדיניות הילד האחד נכשלה, ולא בטוח בכלל שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. האוכלוסיה מזדקנת, כח העבודה מידלדל, והצמיחה הסינית נפגעת כתוצאה ממדיניות הילד האחד. בנוסף, כעת המדינה מתחילה להרגיש את המשמעות של השילוב בין כלכלה קפיטליסטית, ומשק חופשי, לבין מפלגה דיקטטורית. איך שלא מסתכלים על זה, סין נמצאת בצומת דרכים משמעותי. האם סין תתמודד עם המשבר הזה? קשה מאוד לדעת. התהליכים לוקחים זמן רב. לשינוי מדיניות הילודה יקח שנים להשפיע אם בכלל. הפעולות מול תאגידי הענק הסיניים ישפיעו בטווח המיידי, אבל ההשפעה ארוכת הטווח תהיה איטית ומשמעותית יותר לדעתי.

כל זה מביא אותי שכל הנבואות לגבי הגמוניה עולמית נידונו להתבדות. סין, גם אם תהיה הכלכלה הגדולה בעולם במונחי תוצר, לא תהיה המדינה המובילה בעולם, כל עוד היא תמשיך להיסתגר עם עצמה, תקטין את השקיפות והפתיחות לעולם, בטח אם היא תקום על החברות שיוצאות מתוכה.

מעבר לזה, מי שחושב להשקיע בחברות סיניות, אז, לדעתי אין מה להתעסק עם השקעה בסין. לא עכשיו, וגם לא בעתיד הנראה לעין.