8 סיכונים לכלכלת ישראל שאינם קשורים להפיכה המשפטית

ביום שני שעבר, 27 במארס, תחת לחץ עצום של הפגנות ושביתות, נאות ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על פסק זמן והשהיית מהלכי החקיקה המשפטית. מהלכים שבממשלה מכנים "רפורמה", ומחוץ לה "ניסיון הפיכה". 

מי שחשב שהמהלך של נתניהו יתבטא בפרץ של עליות בבורסה – מהלך שיסגור במעט את הפער שנפער מתחילת השנה מול שוקי המניות בארה"ב ואירופה – התבדה. בשבוע שחלף מאז המשיך מדד תל אביב 125 לנוע דרומה ואיבד 2.2% נוספים. בסך הכל, מתחילת השנה ועד לשעת כתיבת שורות אלו איבד מדד תל אביב 125 5.2% מערכו. לשם השוואה, מדד נאסד"ק זינק באותה תקופה ב-16.5%, ומדד יורוסטוקס 50 הפאן אירופי נסק ב-14.5%. 

במילים אחרות – מדד תל אביב 125 נמצא כעת בפיגור של כ-20% מול שני מדדים עיקריים שמהווים חלק מקבוצת היחס שלו. וזאת עוד לפני שמשקללים פנימה את היחלשות השקל באותה תקופה.

הסיבה לכך, כנראה, נובעת משורה של איומים על כלכלת ישראל שהתגבשו במהלך החודשים האחרונים, שחלקם כלל לא קשורים לצעדי ההפיכה המשפטית שמקדמת הממשלה. עם זאת, אלו סיכונים שהתחדדו מאוד בעקבות הקמת הממשלה, בגלל מרכיביה הקיצוניים, ובגלל אופן פעולתה וכוונותיה לטווח הבינוני והרחוק. 

כל עוד הרכב הממשלה הנוכחי נותר על מקומו - הסיכונים הללו ימשיכו ללוות אותנו ולהעיב על כלכלת ישראל ושוק ההון המקומי. וישנם גם סיכונים חיצוניים שהיו קיימים לפני הקמתה. הנה חלק מהסיכונים הללו: 

הקואליציה שגיבש נתניהו מכילה גורמים בעלי השקפה ימנית קיצונית מסוג שמעולם לא ראינו סביב שולחן הממשלה. אלו גורמים שלו היו יכולים היו מבטלים את ההתנתקות הישראלית מעזה, מחזירים לשם מתיישבים יהודיים, ומספחים את יהודה ושומרון למדינת ישראל. הם אפילו הצהירו על כוונה כזו כאשר חוקקו בחופזה את "חוק ביטול התנתקות", שמאפשר לישראלים לשהות באזורים שאותם פינתה המדינה בשנת 2005. 

שיתופם של גורמים בשלטון כאלו מהווה סכנה חמורה ליחסי החוץ של ישראל. קודם כל להסכמים הטריים שנחתמו עם איחוד האמירויות ובחריין (הסכמי אברהם). הגורמים המתונים בעולם הערבי שמעוניינים בקשרים כלכליים עם ישראל יתקשו לספוג ביקורת מבית כאשר שרים וחברי כנסת יבואו לבקר בהר הבית תוך הפרת הסטטוס קוו הנוכחי. הם יראו בכך הפרה של ההבנות וההסכמים עימם. 

דוגמא לכך קיבלנו ממש לאחרונה דרך ההסכם בין סעודיה ואיראן – שתי יריבות מרות שכנראה רק השנאה לישראל מאחדת ביניהן. דוגמא נוספת היא מפת ארץ ישראל השלמה שהוצגה על דוכן הנואמים של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' והצהרתו הפומבית ש"אין דבר כזה עם פלשתיני". ירדן כמובן זעמה על הדברים הללו וטענה כי הם מהווים הפרה של הסכם השלום עמה.

היחסים של ישראל עם הרשות הפלשתינית היא אחד מנדבכי הכוח שלה. היא מאפשרת לכוחות הביטחון לסכל פיגועים מבעוד מועד. 

הרש"פ נמצאת תחת ביקורת בלתי פוסקת של הארגונים המתנגדים לה – חמאס וג'יהאד איסלאמי. הביקורת כבר זלגה מזמן לציבור הערבי כולו שרבים בו אינם רואים ברשות גוף מייצג לגיטימי. 

יו"ר הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן), חגג לפני כשבוע יום הולדת 88. בריאותו מעורערת, וימיו על כסא המנהיג ספורים. ממשלת ישראל והעומד בראשה עוינים אותו. נתניהו כמעט ולא נפגש עימו. הוא נתפס כרגע כמנהיג חלש ששלל חיות טרף חגות מעליו בתקווה לרשת אותו. 

הסתלקות של עבאס מהזירה המדינית עלולה לפתוח פתח לגורמים מיליטנטיים יותר שעלולים לתמוך בהתנגדות אלימה מול ישראל. זהו מקור לחוסר וודאות משמעותי בנוגע לבטחון הפנים של ישראל. גל הפיגועים הנוכחי שישראל עדיין מצליחה להכילו עלול להיות חמור הרבה יותר אם הגורמים המתונים ברש"פ יסולקו, ואם שיתוף הפעולה הבטחוני ייפסק.

ממשלת נתניהו וההסכמים הקואליציוניים שלה לא מותירים מקום לספק – ישראל עומדת בחודשים ובשנים הקרובות להפוך לדתית יותר. ההסכמים הקואליציוניים הבטיחו בין השאר לספק לציבור הדתי הטבות בשווי של מיליארדי שקלים, ולהגדיל את סמכויות בתי הדין הרבניים. כמובן שהמקורות להטבות הללו יגיעו מתקציב המדינה וידרשו קיצוצים במשרדים אחרים.

כבר במושב החורף האחרון מיהרו הדתיים לחוקק את חוק החמץ שמאפשר למנהלי בתי חולים למנוע הכנסת חמץ מצד משפחות החולים ליקיריהם במהלך חג הפסח. חוק אחר שמנסים הדתיים להעביר הוא חוק יסוד לימוד תורה. חוק זה ישווה את זכויותיהם של אברכים סרבני שירות ללוחמים בצנחנים, גבעתי וגולני. מעבר למשמעות התקציבית העמוקה של חוק זה, הוא עלול לגרום לקרע ומחלוקת נוספים בעם. 

ההתנגדות להדתה של מדינת ישראל כבר באה לידי ביטוי בהפגנות המחאה, כולל הפגנה המונית בבני ברק. ככל שמהלכי החקיקה הדתית יימשכו, כך צפויות להתגבר גם המחאות נגדה. 

איראן הפכה בעשורים האחרונים לאויבת הנחושה והחזקה ביותר של מדינת ישראל. זו יריבות שיש לה מרכיבים דתיים, לאומיים ותרבותיים. כל המאמצים של ישראל לעצור את פרוייקט הגרעין האיראני נכשלו ואיראן הפכה למדינת סף גרעינית. 

איראן אמנם רחוקה פיסית מישראל אבל יש לה שלוחות שנמצאות ממש על גבולנו. הראשונה היא שלטון חמאס בעזה. השנייה הינו ארגון חיזבאללה שמכוון עשרות אלפי קני ארטילריה ליישובי הצפון. ישות נוספת מקימה איראן בסוריה. תחת המעטה של "עזרה לנשיא אסאד", העבירה איראן לסוריה עשרות אלפי אנשים שתפקידם הוא להפוך את דמשק לשלוחה של טהרן. 

בחודשים האחרונים נעשו מספר ניסיונות פיגוע מכיוון איראן, החל בחדירתו של מחבל מלבנון בניסיון לבצע פיגוע בתוככי ישראל, וכלה בהרמת כטב"מים מכיוון עזה וסוריה (שיורטו בהצלחה). מדובר כאן במלחמת התשה שתימשך עוד שנים ארוכות ומבחן מורכב ומסובך לכוחות הביטחון של ישראל.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, נראה לפני כשבוע זועף וכעוס במיוחד על בנימין נתניהו. הביקורת שלו היתה כללית: "נתניהו לא יכול להמשיך בדרך הזו", אמר. הוא התכוון במיוחד לצעדי ההפיכה המשפטית שלשיטת האמריקאים מחלישים מאוד את הדמוקרטיה הישראלית.

אבל הביקורת שנשמעת מאחורי הקלעים בארה"ב תקיפה ומקיפה הרבה יותר. האמריקאים אינם מוכנים לארח באופן רשמי לפחות שני שרים בכירים בממשלתו של נתניהו – איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. האחרון קיבל כתף קרה בביקורו האחרון באמריקה ולא זומן לפגישות עם בכירי הממשל בעקבות אמירתו "ממשלת ישראל צריכה  למחוק את חווארה". גם הצהרתו בדבר אי קיומו של עם פלשתיני התקבלה בארה"ב בזעם. שלא לדבר על החוק לביטול התנתקות שהאמריקאים רואים בו סוג של יריקה בפרצופם, ופיטוריו התמוהים של שר הביטחון.

ארה"ב מזכירה כל העת שמבחינתה פתרון שתי המדינות עדיין קיים על השולחן. זהו פתרון שאין לה שום יכולת לקדם עם ממשלה ישראלית בהרכבה הנוכחי. 

לערעור היחסים בין ישראל וארה"ב יש משמעות אסטרטגית עצומה. ישראל אמנם בוטחת ב"צור ישראל" כפי שנכתב אפילו במגילת העצמאות (בלחץ הסיעות החרדיות). אבל כל עוד "סיעתא דשמייא" אינה מייצרת מטוסי קרב וספינות מלחמה, לא יכולה להטיל וטו על החלטות גינוי במועצת הביטחון, ולא מספקת תחליף לסיוע בטחוני בהיקף של 3 מיליארד דולר בשנה, כדאי מאוד שראש ממשלה ישראלי יהיה אורח רצוי בבית הלבן. וכדאי גם שהבן של ראש הממשלה יפסיק לפזר שקרים בדבר תמיכה כספית של ממשל ביידן בהפגנות נגד אביו. 

 

ישנם רבים שסבורים שהעמדתו למשפט גרמה לנתניהו לנסות לנקום במערכת המשפט בישראל. בין אם זה נכון ובין אם לאו – אי אפשר להפריד בין השניים. 

מאז שהוגש נגד נתניהו כתב אישום, המערכת הפוליטית של ישראל מסוכסכת, אלימה ובלתי ניתנת להרגעה. נדרשו לה 5 מערכות בחירות כדי להעמיד ממשלה שנראית יציבה לכאורה. וזאת שקמה לבסוף לפני 3 חודשים, עשתה שורת צעדים שגרמו לערעור היציבות והובילו את תושבי המדינה אל סף מלחמת אזרחים. 

אם רק היה אפשר לסיים סוף סוף את המשפט הזה ולהגיע להכרעה – ייתכן שמדינת ישראל הייתה רואה בכך ברכה. כרגע נראה שהדרך היחידה לזרז את קיצו של המשפט היא באמצעות עסקת טיעון. מה הסיכוי שזה יקרה? כרגע, קטן מאוד.

רבים סבורים שהעמדתו של אדם בעל דעות קיצוניות כאיתמר בן גביר בראש מערכת אכיפת החוק במדינה הינה מעשה לא אחראי ולא חכם. עתירה בעניין מינויו אף מתנהלת בימים אלו בבית המשפט העליון. בן גביר, אגב, מייצג בעתירה זו את עצמו, ולא נעזר ביועצת המשפטית לממשלה. 

בתוך 3 חודשים בתפקיד הצליח בן גביר לקומם עליו רבים מבכירי המשטרה, ואת רוב המפכ"לים לשעבר. הניסיון הבוטה שלו להדיח את מפקד מחוז תל אביב, ניצב עמי אשד, עקב ניסיונו להכיל את ההפגנות (ולשמור בכך על שלום המפגינים עצמם) היה דוגמא מאלפת  להתערבות פוליטית של השר במנגנוני אכיפת החוק. 

כעת מונחת על השולחן הקמתו של משמר לאומי שהשר מעוניין להכפיפו ישירות אליו, כפי שהבטיח לו פומבית ראש הממשלה. מהלך שכזה, שרבים רואים בו מבוא להקמת מיליציות פרטיות חמושות שעלולות להתכתש עם המשטרה עצמה, רק מחריף את חילוקי הדעות של השר עם המפכ"ל וצמרת הממשלה. וכל זה מתרחש בעיצומו של גל טרור שגובה קרבנות ישראליים כמעט מדי שבוע. 

כמעט שכחנו, אבל ישנם גם סיכונים כלכליים שלא קשורים לממשלת ישראל. כמו האינפלציה למשל. השבוע העלה נגיד בנק ישראל את הריבית ברבע אחוז ל-4.5%, במטרה להילחם בה. העלאת הריבית גרמה בתוך שנה לייקור המשכנתאות בכ-1,000 שקל לחודש למשפחה, דבר שפוגע כמובן בצריכה הפרטית במשק. 

נכון לעכשיו, אינפלציה הינה סיכון חיצוני. היא משקפת תהליך כלל עולמי ומיובאת אלינו מחו"ל. אבל לא חסר הרבה שחלק מלחצי המחירים יתחילו להגיע גם מבפנים. במיוחד כאשר ארגוני עובדים שמעוניינים בהעלאות שכר יזהו עד כמה הממשלה חלשה, לחיצה ופגיעה, כזו שיהיה קל הרבה יותר לנהל מולה משא ומתן ולהגיע להישגים.

דיסקליימר: 

הכותב כיהן בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker. אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.