זו אינה מלחמה לשחרור פלשתין
אלפי המרצחים ששטפו את יישובי עוטף עזה בשבת בבוקר אינם לוחמי חופש. אין להם דבר וחצי דבר עם זכויותיו של העם הפלסטיני.
חבורת המרצחים בכאפיות הם פושעי מלחמה מהסוג הכי שפל שיש. הם משליטים על הפלשתינים ברצועת עזה טרור רצחני יומיומי. כשהשתלטו על הרצועה ב-2007 הם עשו זאת בכוח. כדי להבטיח את שלטונם הם רצחו בזה אחר זה את בכירי הפתח שישבו ברצועה.
אני עדיין חושב שהפלשתינים שיושבים בשטחי יהודה ושומרון זכאים לממש בדרך כלשהי את זכויותיהם הלאומיות. אבל אחרי ש"הניסוי עם עזה נכשל", חזון שתי המדינות ששוכנות בשכנות זו לצד זו יצטרך להיכנס להקפאה.
עד מתי? אין לדעת. 50, 100, אולי גם 200 שנה. "עד שהפלשתינאים יהפכו לאיסלנדים", אמר פעם עו"ד דובי וייסגלס, יד ימינו של אריאל שרון בימים שלפני ההתנתקות. משפט שאני מהרהר בו לא מעט בימים האחרונים.
זו אינה מלחמת דת
היהדות והאיסלאם ידעו לדור זו לצד זו לאורך מאות שנים. יהודי צפון אפריקה חיו בשלום עם שכניהם במרוקו, טוניס, אלג'יריה ומצריים. יהודי תימן חיו בשלום עם שכניהם. וכמוהם היהודים בעיראק, סוריה לבנון וטורקיה. אפילו כיום ישנה קהילה קטנה של יהודים שחיה איכשהו בשלום עם משטר האייתולות באיראן.
הסכסוך היהודי פלסטיני הוא סכסוך שנובע ממניעים לאומיים. לא דתיים. לפחות לא במובן העמוק שלו.
אבל יש לסכסוך הלאומי יש ניואנסים ונרטיבים שנוגעים גם בדת ובתרבות. הנרטיב הערבי מתחיל בנכבה, הגירוש הגדול של הפליטים ב-48'. בשנים האחרונות, כדי לאושש ולתחזק אותו, הוא זולג גם להיבטים הדתיים. הנרטיב הנוכחי שמניע את הציבור הערבי במזרח התיכון הוא כבר לא הנכבה. הוא הפגיעה (כפי שהם רואים אותה) במקומות הקדושים בירושלים, ובפרט במסגד אל אקצה.
פעילים קיצוניים בציונות הדתית של ישראל מסייעים במכוון לטיפוח הנרטיב הזה דרך הפרובוקציות החוזרות ונשנות בהר הבית. בחג סוכות האחרון (כמו בחגים אחרים) ניסו פעילי הימין הקיצוני לעלות להר הבית כדי לשחוט טלאים רכים בשם שמים ומצוות הזבח החשוכות מלפני 2500 שנה. אותם לא מעניין כלל מה זה עושה לרגשות של מאות מיליוני ערבים.
אפשר גם להרחיב מעט את היריעה ולהגיד שיש כאן התנגשות של תרבויות. התרבות המערבית הנאורה ההומנית שאליה מבקשת ישראל להשתייך מול תרבות המזרח שעדיין מקדשת מנהגים ברבריים כמו נקמת דם ומלחמת קודש. אבל ברובד הראשוני זו איננה מלחמת דת ואסור לנו להציג אותה כך.
זו איננה מלחמת ברירה
המלחמה הזו שעדיין אין לה שם היא מלחמה שנכפתה על ישראל. זו לא מלחמת לבנון הראשונה והשניה, לא מלחמת ששת הימים ולא מלחמת קדש. זו השלישית במלחמות האין-ברירה שנכפו עלינו יחד עם מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור.
הטראומה והמראות הקשים מיישובי הדרום ילוו את החברה הישראלית עוד עשרות שנים. שלושה וארבעה דורות קדימה. איש מתושבי ישראל לא משלה את עצמו שזה עוד סיבוב שיסתיים בעוד שבועיים-שלושה.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הזכיר בנאומו מה שאמרה לו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור: "הנשק הסודי שלנו הוא שאין לנו ברירה. אין לנו לאן ללכת".
אני מניח שזה מה מרגיש היום כל מי שחי בישראל: אין לנו לאן ללכת. אין לנו ברירה אלא לתקוף בחמת זעם אבל גם בשיקול ראש את מי שהצהירו כי הם רוצים להשמידנו. כי זה בדיוק מה שהם רוצים – להרוג להשמיד ולאבד.
זו לא מלחמה על משאבים כלכליים
רבים מהסכסוכים ההסטוריים של העולם היו על משאבים כלכליים. בריטניה נאבקה בסין כדי לשמר לעצמה את הונג קונג כמאחז סחר ימי בלב יבשת אסיה. אומות אירופה נאבקו ביניהן על שטחים נרחבים באפריקה כדי לשים יד על אוצרות הטבע שלה. יפן הקיסרית כבשה את איזור מנצ'וריה בסין כיד ליהנות מאוצרותיו וכדי לשעבד את התושבים המקומיים למאמצי החימוש והכיבוש שלה. סדאם חוסיין פלש לכוויית כדי להשתלט על שדות הנפט והגז שלה.
בעידן המודרני המלחמות הגדולות הפכו למלחמות אידיאולוגיות על בסיס לאומי. הגדולה שבהן כמובן היא מלחמת העולם השנייה שבה ניסתה גרמניה לממש כמה אידיאולוגיות במקביל – בניית הרייך השלישי בן 1000 השנים, השמדת העם היהודי, ומלחמת חורמה בקומוניסטים. גם מלחמות האזרחים בארה"ב ובצרפת התנהלו על רקע אידיאולוגי בעיקר. לא על משאבים.
לפני 18 שנים עזה קיבלה עצמאות. ישראל פינתה אותה והתנתקה ממנה באופן חד צדדי. העזתים והעם הפלשתיני יכלו לבחור בדרך השלום. הם יכלו להקים לעצמם מדינה לתפארת. תנאי הפתיחה שלהם היו מאוד נמוכים אמנם, אבל העולם כולו עמד לצידם: בכסף, בייעוץ, בתמיכה בין-לאומית.
עזה על 2 מיליון תושביה הייתה יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. תנאי הפתיחה שלה – קירבה לאירופה, מוצא לים, תמיכה פיננסית של מדינות ערב והאיחוד האירופי – היו טובים לעין ערוך מאלו של הכפריים העניים שהקימו את סינגפור. היא הייתה יכולה ללמוד מניסיונן של סינגפור וטאיוואן איך מקימים מדינה מודרנית לתפארת תוך פחות משני דורות.
אבל עזה בחרה אחרת. היא בחרה בדרך הטרור, השחיתות, הבורות והמלחמה. אני מתקשה לחוש אמפטיה לתושבים העזתים שקיבלו את פני החטופים הישראליים בשבת בצהלות שמחה וקריאות קולולו. למרבה הצער, את האסון שהמיט שלטון החמאס על תושבי עזה הוא הצליח לייצא בתוך יממה אחת ארורה גם לישראל.
לא יום כיפור 2, לא 9/11
מאז שבת אני מנסה – כמו כולם כנראה - למצוא איזושהי מקבילה היסטורית לאירועי הרשע הבלתי נתפסים שהתחוללו ביישובי הנגב המערבי. לאוויר נזרקו כבר בשעות הראשונות הכותרות: "יום כיפור 2", ו"פיגועי 11 בספטמבר".
לדעתי האישית גם ההגדרות הללו לא מספקות הסבר הולם לזוועה הנוראה. לא יום כיפור 2 ולא 9/11. לטעמי, מה שראינו היה אירוע עיוועים אחר שצרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי המדמם של כל ישראלי: הטבח בסברה ושתילה.

עמי גינזבורג, צילום: פאנדר, עמי ארליך


