בארות הנפט של סין…באיראן - סקירת FUNDER

כל דיון שמתייחס לכלכלת איראן – כמו גם לכוח הצבאי שהיא אוגרת - חייב תמיד להתחיל בתעשיית הנפט שלה.  אלמלא עתודות הנפט העצומות שלה – איראן לא הייתה הופכת (כנראה) למפלצת המאיימת שהיא היום. היא לא היתה מעניינת את מדינות המערב, לא היתה יעד אסטרטגי לבעלות הברית במלחמות העולם, וככל הנראה לא היתה מצליחה להפוך למעצמה צבאית אזורית. 

בשנות ה-70', ערב המהפכה האיסלאמית בה, איראן היתה כוח כלכלי עולה. חברת הנפט שלה הפיקה אז כ-6 מיליון חביות ביום, כמות ששיקפה כ-10% מהתפוקה העולמית. היקף התפוקה אמנם ירד מאז דרמטית מסיבות שעוד אפרט בהמשך, אבל עתודות הנפט שלה עדיין עצומות. על פי הערכות שונות איראן מחזיקה כיום כ-10% מרזרבות הנפט של העולם וכ-15% מעתודות הגז הטבעי. היא נחשבה עד 1979 ליצואנית הנפט השנייה בגדלה בארגון המדינות יצואניות הנפט (אופ"ק) ולמפיקת הנפט הרביעית בגדלה בעולם.

הכל התחיל בשנת 1901 כשהיזם הבריטי ויליאם נוקס דארסי קיבל זיכיון ראשון לחיפוש נפט בשטח איראן. לאחר 7 שנים התגלה שדה הנפט הראשון שנחשב לתגלית הגדולה המשמעותית הראשונה במזרח התיכון. על מנת להפיק את הנפט הקים דארסי את חברת הנפט האנגלו-פרסית (APOC). 

ב-1914, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, רכשה הממשלה הבריטית את מניות השליטה של APOC במטרה להבטיח לעצמה אספקה שוטפת של נפט בזמן המלחמה. ב-1935 הפכה החברה ל"אנגלו-איראנית" (AIOC) וקיבלה זיכיון להפיק נפט באיראן בתמורה לתשלום של 4 לירות שטרלינג לממשל האיראני לכל טון נפט שיופק. 

בשנות ה-50 המוקדמות ניסה ראש הממשלה של איראן באותה תקופה, מוחמד מוסאדק, להלאים את החברה ולהשתלט על נכסיה. שם החברה שונה ל"חברת הנפט הלאומית של איראן" (NIOC).  

הבריטים והאמריקאים לא אהבו זאת בלשון המעטה. השתיים שיתפו פעולה ובשנת 1953 סייעו לשאה שייצג את השלטון המלוכני הישן באיראן להשתלט בחזרה על מוסדות המדינה. כתוצאה מכך הושג הסכם חדש שמחלק את הרווחים בענף הנפט של איראן באופן שווה (50/50) בין חברת הנפט הלאומית לבין קונסורטיום של חברות בריטיות ואמריקאיות. חלק מהחברות הללו יהפכו עשורים מאוחר יותר לענקיות הנפט של ימינו כמו  BP, אקסון מוביל, טוטאל ושברון.  

במהלך הזמן ענקיות הנפט הבינלאומיות סייעו לאיראן לפתח את שדות הנפט והגז שלה. הן סייעו בהון, בידע, בפיתוח תשתיות הולכה ותובלה, וכן בתעשיית הפטרוכימיה והזיקוק. אלו השנים שבהן הפכה איראן ליצואנית הנפט השניה בגדלה בעולם. 

יעדי יצוא הנפט של איראן – באלפי חביות ליום 


איום ראשון על האייטוללות: מלחמת איראן עיראק

ערב ההפיכה נחשבה איראן למדינת חסות של בריטניה וארה"ב. השתיים סיפקו הגנה לשלטון השאה האיראני, והוא בתמורה סייע לאינטרסים שלהן בתעשיית הנפט המקומית, ומול נסיונות של ברית המועצות לקרב אליה את מדינות המפרץ הפרסי העשירות. 

המהפכה האיסלמית שמה קץ לשאריות האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון וגררה הלאמה מלאה של תעשיית הנפט. מכאן והאלה תעבור תעשיית הנפט של איראן רכבת הרים. ההפיכה באיראן שכללה גם השתלטות על השגרירות האמריקאית והחזקתם של עשרות בני ערובה הובילה מייד לאמברגו אמריקאי מוחלט על איראן. כך, למרות שמחירי הנפט זינקו בחדות בתחילת שנות ה-80', איראן לא זכתה ליהנות מכך. 

ב-1980 הכריז השכן ממערב, סדאם חוסיין שליט עיראק, מלחמה על משטר האייטוללות של איראן. המלחמה שארכה כ-8 שנים גבתה את חייהם של 1.2 מיליון בני אדם, רובם מאיראן. היא הסתיימה לבסוף ללא שינוי אסטרטגי או טריטוריאלי כלשהו בין המדינות. 

בעשור של שנות ה-80' צנחה התפוקה של איראן ל-2 מיליון חביות נפט ביום – כשליש מהתפוקה שלה בשנות ה-70'. מכיוון שנפט מהווה חלק ניכר מהיצוא של איראן, הדבר פגע קשות בכלכלה שלה. היא סבלה ממחסור במטבע זר ומהשקעות חיצוניות, והתקשתה לשדרג את התפוקה בשדות הנפט הקיימים שלה. שלא לדבר על גילוי פיתוח שדות חדשים. חלק משדות הנפט אף הושבתו בזמן המלחמה עקב תקיפות מצד עיראק.

בשנים שלאחר מכן איראן היתה עסוקה בשיקום של נזקי המלחמה. במהלך שנות ה-90' הכלכלה המקומית החלה להתאושש וחלק הולך וגדל מהתפוקה של איראן הופנה לצריכה מקומית. בשנות ה-70' רק כ-10% מהנפט שהפיקה איראן שימש לצריכה מקומית. בסוף שנות ה-90' היוותה הצריכה המקומית כשליש מהיקף התפוקה. כיום צורכת איראן כמחצית מהנפט שהיא מפיקה. 

בין השנים 2000-2010 נרשמה עליה בתפוקת הנפט של איראן לכ-4 מיליון חביות ביום. היא נהנתה אז מעלייתן של כלכלות מתפתחות באסיה ובראשן סין והודו שהפכו עבורה לשוק יעד מועדף. באותן שנים גם טיפס מחיר הנפט משפל של כ-20 דולר לחבית בתחילת העשור לכ-70-80 דולר בסוף העשור. 

אלו השנים שבהן בנתה איראן את הכוח הצבאי שלה. היא סייעה למורדים החות'ים בתימן, לארגון חיזבאללה בלבנון שהפך לשלוחה הקדמית שלה מול ישראל, ומימנה  במישרין ובעקיפין את ארגון הטרור חמאס שהשתלט על רצועת עזה. בין לבין היא הקימה ומימנה מיליציות שיעיות בעיראק כדי להוות משקל נגד לצבא האמריקאי. בהמשך, עם התמשכות מלחמת האזרחים בסוריה, היא תקים מיליציות כאלו גם בשטחה.

הגאות בתפוקת הנפט של איראן הגיעה לקיצה עם תחילת פרויקט הגרעין הצבאי בראשית העשור הקודם. הסנקציות שנקטו נגדה מדינות המערב, שכללו גם איסור על רכישת נפט ותוצריו ממנה, הובילו לנפילה הדרגתית בתפוקה עד ל-3 מיליון חביות ביום. זו הסיבה שלאיראן היה חשוב כל כך להגיע להסכם עם מדינות המערב. 

ב-2015 חתמו מנהיגי ארה"ב ומדינות אירופה הגדולות על הסכם פיקוח כולל על תכנית הגרעין האיראני והסירו את רוב הסנקציות שהוטלו עליה. כתוצאה מכך קפצה תוך שנתיים תפוקת הנפט של איראן שוב לרמה של 4 מיליון חביות ביום. 

ואולם ב-2018 חלה עוד תפנית כאשר דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, החליט לסגת מהסכם הגרעין. הוא עשה זאת  בין השאר בעקבות הפרות חמורות של הסכם הפיקוח שהתגלו בחלקן בעקבות עבודה מאומצת של המודיעין הישראלי. כתוצאה מכך צנחה שוב תפוקת הנפט של איראן תוך שנתיים ל-2 מיליון חביות נפט בלבד. 

ממשל טראמפ לא הסתפק רק בסנקציות מילוליות. בשורה של תקריות ימיות הבהיר הצבא האמריקאי שהוא לא יאפשר לאיראן לשבור את אמברגו הנפט נגדה. כך למשל, ביולי 2019,  השתלט הצי הבריטי, לבקשת ארה"ב, על מיכלית נפט איראנית ליד חופי גיברלטר. באוגוסט 2019 עצרו כוחות אמריקאים מיכלית איראנית בים האדום. באוקטובר 2019, שוב בים האדום, נורו שני טילים ממקור לא ידוע אל המכלית האיראנית סאביטי. שורת האירועים הזו הבהירה לאיראן שארה"ב רצינית בכוונותיה למנוע ממנה לשבור את החרם בדרכים עקלקלות. אפשר רק לשער שלתקריות הללו היה חלק נכבד בשאיפה של איראן להשתלט על מיצר עדן בים האדום באמצעות החות'ים בתימן. זאת על מנת לשמש כמשקל נגד לכוח הימי העודף של צבאות ארה"ב ובריטניה. 

את התוצאות של כל העימותים הללו אנחנו רואים היום כאשר איראן, באמצעות החו'תים, הפכה לכוח השולט על הכניסה והיציאה הדרומית של הים האדום.

לסיום חשוב לנסות ולהבהיר עוד דבר. בישראל רואים את פרויקט האטום הצבאי של איראן ככזה שמכוון בעיקר נגדה. שמטרתו להשמיד את מדינת ישראל שכן כך מנהיגי איראן מצהירים בכל הזדמנות. זו סכנה מוחשית ואסור כמובן לזלזל בה.

אבל בעיניים איראניות יש לו כנראה ייעוד מרכזי חשוב אחר: לשמור על השלטון והשליטים מפני מתקפות חיצוניות. 45 שנים אחרי המהפכה האסלאמית לשליטי איראן יש הרבה סיבות להיות מודאגים. הם ראו כיצד ארה"ב חיסלה את סדאם חוסיין בעיראק. ואת מה שעשתה באפגניסטן. הם ראו את שליטי מצריים לוב ותוניס מודחים אחרי הפגנות האביב הערבי. הם זוכרים כיצד מעצמות העולם לטשו עיניים לנפט של איראן במהלך שתי מלחמות עולם. וכמובן, ישנן לא מעט הפגנות ותסיסה בקרב אזרחי איראן עצמה בכלל חולשת הכלכלה, האינפלציה הגואה, הריבית החונקת, וחוקי הדת המחמירים. 

מבחינתם אלו איומים כבדים על המשטר. פרוייקט הגרעין, כמו בצפון קוריאה, נועד בראש ובראשונה להגן עליהם מפני התערבות צבאית מבחוץ. לאור ההסטוריה של איראן בחצי המאה האחרונה, זוהי פראנויה שאפשר, אם לא להסכים לה, לפחות להבין אותה.