נתניהו היה פה ב-6 לאוקטובר ומאז לא חזר - אל תוותרו על הצפון!

את המאמר הזה אני כותב בזמן הפגזה כבדה על הצפון וניתוק טוטלי שלנו מרשת התקשורת הסלולרית והאינטרנט, שריפות בכל מקום ואוויר אפור.

המלחמה החלה לפני שראש הממשלה, בכבוד, מצא לנכון לנפוש בישוב שלנו פעמיים. הוא עזב את המלון בבוקר ה- 6.10, לאחר שהישוב הקטן שלנו נאטם בידי משרד הביטחון ומפגינים.
כשכולם עזבו התעוררתי בחיוך, כי אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי על קו ישראל-פורטוגל בנדל"ן, הערב סוף סוף אקח את הילדים שלי לחופשה ביוון. 

באותה שבת ארורה, מצאתי את עצמי חושב האם לטוס או להישאר. מה שהלך במדינה עדיין לא ממש נתפס לי, כל שכן גודל האסון.

הצפון התרוקן די מהר, והתחושה הייתה מפחידה. כאילו שעוד מעט מתחילה "הפלישה לצפון". בכל צומת הוצבו שקי חול חומים ועמדות מבוטנות, ומחסומים צה"ליים עם חיילים ששואלים מי אתה ולאן אתה נוסע. הרגשה כללית של פחד לא מוסבר.

הצלחנו לצאת ליוון, וכשחזרנו, אשתי אמרה לי שהיא לא מוכנה להישאר בצפון זה מלחיץ אותה. חברים מתל-מונד פתחו לנו את הדלת. לכתוב ולהיזכר בכך, מביא אותי לדמעות - הדבר הכי קשה היה להיפרד מהילדים, זה כמו החזיר אותי לימים של סבא שלי בשואה.

לאט לאט התחלנו להתרגל לחיים אחרים בצפון. מאחר והישוב שלנו - נווה אטי"ב, לא מפונה (וגם אם כן, לא היינו מתפנים), בחיים החדשים שלנו כל הסובב אותך ריק ונטוש. כשיורדים לסופרמרקט בקריית שמונה, כשלפני כן מותגים היו נלחמים על כל סנטימטר במדף, להיות הכי קרוב לעין ולמדף הכי מבוקש, היום המצב הוא שאם יש כבר את המותג שאתה רוצה הוא פשוט תופס את כל המדפים מאחר ופשוט אין מוצרים. 

סופרמרקט של 2,000 מ"ר נדחק משבוע לשבוע כמו המשחק 'סוגר שטחים'. לחמים טריים שהיו לפני כן, הוחלפו בלחמים בני כמה ימים. בשר טרי הפך לבשר קפוא. חטיפים שהילדים אוהבים הוחלפו ב'מה שיש במלאי'. מצאתי את עצמי מייצר קשרים עם המחסנאי כדי שישמור לי חמאת לורפק כשאני מגיע.

כל עסק שאני מכיר סגור, והעסקים הבודדים שפתוחים מיועדים לאנשים כמוני, שמוכנים לרדת לעיר, לקנות, ולספק קצת פרנסה לאזור. כל החברים שלי עזבו את הצפון. כולם או שמפונים על ידי המדינה או שהתפנו עצמאית. 95% מהלקוחות שלי עזבו את הצפון וכבר לא מחפשים את שירותיי.

הגן של הבן שלי פונה. למזלי הצלחתי להכניס את הבן שלי לגן בישוב, אבל הבת שלי שבכיתה ב', לומדת פעמיים בשבוע עד 15:00 ובשאר השבוע מסיימת ב-12:30, מאחר ואין כוח אדם בבית ספר. כל החברות שלה מהעמק מפונות עוד מלפני הלחימה. במשך כל האביב הייתי יורד פעמיים בשבוע לעמק להביא אותה לימי הולדת, היום אין כלום. 

הזמנה של טכנאים לצפון זה בגדר של 'אולי הם יסכימו לבוא ואולי לא', ואם נרצה לרכוש מוצר חשמלי, כבר אין לנו את הרשתות הגדולות. ובחנויות הקטנות, לך תמצא מי שיעשה לך הובלה.

החיים בצפון הם מ"בום לבום". מהתותחים שלנו שיורים לנו מעל הראש לכיוון לבנון, דרך המטוסים שלנו שחגים מעלינו בניסיון להפיל כטב"מים שנשלחים מלבנון לצפון הגולן.

מצאתי דרך בריחה לעולם אחר, כשאני קורא המון ספרים וכתבות בנושאים כלכליים. זה מחזיר אותי למציאות, ומראה לי שיש עדיין חיים בישראל. 

הצפון היפה שלנו גוסס. תא"ל מוניר עמר ז"ל היה אומר לי, במהלך טיולי הסוסים שהיינו עושים יחד, שהמקום הזה "משקר"/"משכר" - בכ' וב ק', וזה נכון. הנחלים זורמים, הטבע בשיאו, אבל הכל מסביב עצוב.

אנחנו, תושבי הצפון, עדיין חיים כאן. יש לנו ולילדינו פעילויות שמתקיימות על ידי המערכות הפנימיות, כמו הקהילה והמועצה שמנסות לבנות שלנו שגרה בריאה יותר, אבל זה רחוק ממה שהמדינה משדרת לנו.

את הצפון אנחנו נשקם. נפריח אותו לחיים טובים יותר. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה ללא הגנה ישירה של המדינה.

אסור לנטוש את הצפון!