מגה-חיים :הפסיכולוגיה השגויה של הבגרות והזיקנה

בספרו החדש 'מגה חיים' מציג המחבר יעקב בן שאול רעיונות פורצי דרך בתחום תוחלת החיים ותפיסת ה'זיקנה'. הספר מורד בהגדרה האוניברסלית המקובלת כיום לגיל זיקנה (הנגזרת מגיל הפרישה), חוזה שינויים דרמטיים במרקם החברתי-תעסוקתי-משפחתי, ומאמין כי לא דעיכת הגוף, אלא הכנה לא נכונה ל'מגה חיים' ודיכאון, יהיו הגורם המוביל לקיצור משך החיים שלנו.

תוחלת החיים בעשורים האחרונים עלתה בצורה מואצת. קיימת הסתברות רווחת ש 50% מקרב הילדים כיום יחצו את גיל מאה. אולם, על פי מחבר 'מגה חיים' יעקב בן שאול, גם רבים מהמבוגרים החיים כיום יחוו חיים ארוכים משמעותית מאלו המוכרים לנו, ואנשים שהם כיום בגילאי חמישים יכולים לצפות לעוד עשרות שנים  של חיים בריאים, פעילים, וללא ירידה מנטלית.

מדוע, לא נכתבה תיאוריה פסיכולוגית מרכזית בתחום הזיקנה ב- 50 השנים האחרונות, למרות הזינוק המשמעותי בתוחלת החיים? מדוע גיל הפרישה שנקבע בסוף המאה ה-19, לפני יותר מ- 100 שנה, עדין מקבע עבורנו את המעבר להגדרה של 'זקנים'?, מדוע ישנה התעלמות משכבת האוכלוסייה הצומחת לנגד עיננו, שלא נכון להגדירה כזיקנה צעירה, אופטימית או פעילה, אלא להתייחס אליה במנותק מבני 'הגיל השלישי'? 

על פי בן שאול, המהפכה הגדולה בהבנת שכבת הגיל החדשה שנוצרת, מתחילה מכך שכבר אי אפשר להתייחס לגיל הפרישה כגיל הקובע את תחילת הזיקנה. במקום זאת עלינו לשנות את נקודת ההתייחסות מהגדרה הנשענת על הגיל הכרונולוגי, להגדרה הנקבעת על פי תוחלת החיים הצפויה, דהיינו יתרת חייו הצפויה של האדם.

"ארגון הבריאות הבינלאומי משמר הגדרה אחידה ואוניברסאלית למעבר לזיקנה בגיל 65" אומר בן שאול, "אולם למעשה המעבר לזיקנה מתרחש רק שנים קצרות טרם סיום חיינו. לכן, גם הגדרת הזיקנה צריכה להיגזר ממועד משוער זה, ולא מהגיל שחלף מאז לידתנו. לפיכך, נכון יותר לקבוע שזקן הוא מי שגילו שמונה שנים פחות מתוחלת החיים הממוצעת במקום המגורים ובחתך הסוציו-אקונומי שאליו הוא משתייך".

על בסיס הגדרה זו ניתן לראות, לדוגמא, שבישראל קיימים הפרשים של עד 20 שנה (!) בין המעבר להגדרה של 'זקנים' באוכלוסיות השונות: בין ערבים ליהודים, בין תושבי מרכז ופריפריה וכמובן שבין נשים לגברים. באותו אופן חלק מתושבי אפריקה שהינם בני 50 יחשבו 'זקנים', כיון שבממוצע הם באחרית חייהם. לעומתם, בחלק ממדינות אירופה המעבר של בני 50 להגדרה של זיקנה יתרחש, ככל הנראה, בגיל 100 או קרוב לכך.

"תופעות הזיקנה הפתולוגיות, כלומר דעיכה פיזיולוגית ומנטלית המאפיינת אדם באחרית ימיו, מתרחשות בממוצע בשמונה השנים האחרונות לחיינו. כאשר אנו רואים כיום בן 100 ויותר במצבו הסופני, ניתן להניח ברמה גבוהה מאד של ודאות שהיה דווקא בריא באופן כללי, כשהיה בן 90 בלבד". אומר בן שאול. כיון, שעפ"י התחזיות המקובלות יהיו כבר במחצית המאה הזו מעל 3 מיליון בני אדם בני 100 ויותר, הגדרת הזיקנה הקיימת, המתייחסת לגיל 65, תחול לגביהם באופן מגוחך לאורך תקופה של 40 שנה או יותר.

המחבר טוען שישנם "חורי הבנה" במחקר אודות ההשפעה שיש לעלייה בתוחלת החיים על הפרט. לדוגמא, בעובדה שבשנת 2025 כבר יהיה לבן 40 בממוצע יותר הורים והורי הורים מילדים, ההשפעה השלילית הצפויה על הנשים, על חוסר הנכונות להינשא, על הפיכת הדיכאון לגורם המוות המוביל, על הרפואה השחורה, על ממדי העוני ועל שוק התעסוקה שבו כבר במחצית המאה הנוכחית ישתווה היחס לכדי 1:1 בין מי שמועסק למי שאינו מועסק בישראל. לדעת בן שאול אין לעדכן את גיל הפרישה מעת לעת אלא לבטל את מרכיב הכפיה. בנוסף, על משרד הגימלאים לצאת במסע הסברה שכותרתו: "ממשיכים לעבוד וליצור – חיים יותר".

הספר 'מגה חיים' רואה אור במקביל במהדורה עברית ובמהדורה בינלאומית, בארה"ב ובאירופה.