‏

חמש קונספציות כלכליות משמעותיות קרסו מאז שבעה באוקטובר, וחשוב לבחון אותן ואת המשמעויות הנילוות. 

"ישראל לא תעמוד במלחמת התשה ארוכה "

למעט מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים, כל מלחמות ישראל בעבר נחשבות לקצרות. שבעה ימים ב-56' (מבצע סיני), שישה ימים ב-67' (ששת הימים), 19 ימים ב-73' (מלחמת יום כיפור), 116 ב-82' (לבנון הראשונה), 34 ימים ב-2006 (לבנון השנייה), ו-50 יום ב-2014 (מבצע צוק איתן). 

אולי משום כך, נשמעה לא פעם בשנה אחרונה הערכה מפי פרשנים צבאיים שונים לפיה "ישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה". 

למה? מכל הסיבות הידועות. הכלכלה לא תעמוד בזה ותקרוס. הציבור הישראלי לא יעמוד במספר ההרוגים הגבוה. הטילים של חיזבאללה ישתקו את המדינה. המילואימניקים יישחקו. ידידינו בעולם יתקשו להגן עלינו. דעת הקהל העולמית תפנה נגדנו ותיאלץ אותנו להפסיק לפני שנשיג את מטרותינו.

האמנם? מלחמת "שבעה באוקטובר" נכנסה לשנתה השנייה ונראה שנבואות הזעם לא התממשו. כלכלת ישראל סופגת מכה אחר מכה, אבל היא רחוקה מקריסה. מספר ההרוגים גבוה ומכאיב, אך הציבור הישראלי עדיין לא מפגין נמיכות רוח.  אצל מילואימניקים רבים יש אכן שחיקה, אבל רוח התנדבות עדיין מספיק גבוהה. חלק מידידנו בעולם אכן מאיימים באמברגו נשק, אבל עד כה לא נרשמו חוסרים משמעותיים. וכמובן, דעת הקהל בעולם נגדנו, דבר שיוצר מגבלות על הפעלת הכוח. ואחרי כל זאת הישגים הצבאיים מרשימים ביותר.

במילים אחרות, מתברר שישראל יכולה לנהל גם מלחמות ארוכות. זה מאוד לא סימפטי, לא מומלץ ואסור להתרגל לכך. אבל כשאין ברירה אז אין. 

חשוב גם לזכור שהקונספציה הזו מוטעית גם בגלל שהיא לא מפרידה בין שלבי הלחימה. המשפט הנכון הוא אולי שישראל לא יכולה להיגרר למלחמה עצימה ארוכה. מלחמות התשה ארוכות כבר היו לנו למכביר: מלחמת ההתשה (67-70), מלחמת לבנון הראשונה (18 שנה), והאינתיפאדה השנייה (כשלוש שנים). גם מלחמת יום כיפור לא ממש הסתיימה אחרי שלושה שבועות. חילופי האש מול הסורים נמשכו עד מאי 74'. למרות זאת נהוג לתחום אותה רק ל-19 ימי השלב העצים.

בעזה השלב העצים הסתיים כבר לפני חודשים רבים. בלבנון הוא התחיל לפני כחודש וצפוי להסתיים (כנראה) בעוד שבועות ספורים. בכל מקרה, אחרי יותר משנה של מלחמה אפשר כבר לנטוש את הקונספציה לפיה ישראל איננה ערוכה למלחמה ארוכה. 

בראייה פילוסופית יותר, ישראל נלחמת על עצמאותה בהפוגות מאז 48'. אין עוד אומה בעולם המודרני שנזקקה לחיות על חרבה זמן כה ארוך. בינתיים הצלחנו לשרוד ואפילו לבנות כאן מדינה מוצלחת למדי. בניגוד למשל 'קורי העכביש' של נסראללה – מלחמת התשה כבר נמצאת כנראה ב-DNA שלנו. ושוב - רק שלא נתרגל לכך.

"אם תפרוץ מלחמה הבורסה תקרוס"

ערב טבח 7 באוקטובר 23' עמד מדד תל אביב 125 על 1,858 נקודות. בתוך 3 שבועות הוא צלל ב-14% עד ל-1,608 נקודות. משם, בהתאם להתפתחות התמרון הקרקעי והצלחות צבאיות אחרות טיפס המדד התל אביבי עד 2,170 נקודות – זינוק של 35% בשנה (!). 
לא אכנס כאן לסיבות שבגללן המדד התל אביבי עלה. ישנן רבות כאלה אבל כולם מהוות הסברים שבדיעבד. אבל די ברור שמי שנטש את הבורסה הישראלית במהלך אוקטובר 23' ולא חזר מאז עשה מקח טעות. 
 
"עימות ישיר בין איראן וישראל יקפיץ את מחירי הנפט למעל 100 דולר לחבית"

בשוקי ההון והסחורות היו לא מעט אנשים שחשבו כך גם לפני שנה, גם לאחר מתקפת הטילים והכטב"מים של 14 באפריל, וגם אחרי מתקפת הטילים האיראנית של 1 באוקטובר. 

בפועל, מחירי הנפט נפלו בתוך 12 חודשים בכ-16% - מ-86 דולר לחבית לכ-72 דולר לחבית. האפשרות שהם יגיעו למחיר תלת ספרתי – גם אחרי התגובה הישראלית באיראן נראים היום נמוכים מאוד.

"טבעת האש סביב ישראל נועדה לשמור על המשטר האיראני"

זו כמובן בעיקר קונספציה איראנית. ב-15 השנים האחרונות השקיעה איראן מיליארדי דולרים ביצירת "טבעת אש" סביב ישראל. היא חימשה את החמאס בעזה, את חיזבאללה בלבנון, את החות'ים בתימן, והקימה מיליציות צבאיות עצמאיות בעיראק ובסוריה. החזון שאותו הגה מפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני, נועד לשמור על המשטר האיראני מפני תקיפה ישראלית אפשרית ולעצור אותה בדרך, באמצעות שלוחיה (ה"פרוקסיז").

בפועל, מה שאנחנו רואים בחודשים האחרונים, הוא שטבעת האש הפכה כיוון. במקום שהיא תגן על איראן ועל המשטר האיסלמי שלה, היא מושכת את המלחמה האזורית לתוך איראן עצמה. 

במובן זה התקיפה הישראלית של יום שישי האחרון היא אירוע תקדימי. לראשונה מאז מלחמת איראן עיראק בשנות ה-80' איראן סופגת מהלומה צבאית על אדמתה. 

יותר מכך: ייתכן שהיא פותחת פתח גם לתקיפה חריפה יותר מצד ארה"ב, במידה והמו"מ על הסכם הגרעין שוב ייתקע. אם יש דבר אחד שהבנו בשנה האחרונה הוא שאיומי המשטר האיראני נגד ישראל אינם אמירות בעלמא. יש בהן כוונה אמיתית. ואם לאיראן תהיה יכולת גרעינית היא עלולה להתפתות ולהשתמש בה.

נראה שגם לאמריקאים מתחיל ליפול האסימון הזה. ישראל הוכיחה להם ולעולם שאיראן פגיעה. ייתכן שהיא חלשה יותר מכפי שנראה מבחוץ עד כה. 

בצבא האמריקאי היו לא מעט גנרלים שעקבו מקרוב אחרי התקיפה הישראלית. מאז תחילת מלחמת לבנון הראשונה לא התקיים עימות ישיר בין מערכות נ"מ רוסיות מתקדמות למטוסים אמריקאים. העובדה ש-100 מטוסים ישראליים השתתפו בתקיפה וחזרו בשלום הוכיחה לאמריקאים שאת הסכם הגרעין הבא ניתן יהיה לכפות על איראן גם בעזרת כוח צבאי. 

בנוסף לכך, התקיפה של ישראל והגיבוי האמריקאי נתנו גב משמעותי לקואליציה הסונית שמתנגדת לאיראן (סעודיה, מצריים, איחוד האמירויות). זו קואליציה שישראל כבר נמצאת בתוכה 'דה פקטו'. במובן הזה, רעיון טבעת האש האיראני ספג מכה קשה – פיזית, תדמיתית וקונספטואלית.

"האמריקאים מצביעים בהתאם למצב הכלכלי"

כל הסקרים האחרונים לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב מלמדים על תיקו כמעט מוחלט בין קמלה האריס הדמוקרטית לבין דונלד טראמפ הרפובליקני. בסוף מישהו ינצח כמובן, אבל התיקו הבסיסי בין שתי המפלגות הגדולות נשמר. לזהות המועמדים יש כנראה משמעות מועטה בלבד.

למען האמת - זה די מפליא. בבחירות של 92' ניצח ביל קלינטון הצעיר את ג'ורג' בוש המנוסה בזכות הקמפיין המוצלח ששם דגש על המצב הכלכלי. "זו הכלכלה טמבל", היה המוטו של קלינטון, תוך שהוא רומז להאטה הכלכלית החריפה שאחזה בארה"ב לאחר המפולת של 87' (שכללה לאחר מכן קריסה של מוסדות הלוואה וחיסכון) ומלחמת המפרץ הראשונה. מאז הורגלנו לחשוב שמצב כלכלי טוב מסייע למפלגה שנמצאת בשלטון ומצב כלכלי רע מסייע למפלגת האופוזיציה.

בחירות 2024 מנפצות את התיאוריה הזו. ממשל ביידן קיבל מהנשיא טראמפ כלכלה במשבר בעקבות מגפת הקורונה שהולידה אחריה אינפלציה גבוהה. כיום מצב הכלכלה האמריקאית משופר בהרבה. האינפלציה מוגרה, הריבית בירידה, התמ"ג צומח בקצב סביר, שיעור האבטלה נמוך ביותר, ושכר העובדים עולה בהתמדה. וכמובן: מדדי המניות בוול סטריט שוברים שיאים חדשים. S&P500 כבר קבע השנה רמת שיא חדשה 47 פעמים. 

ולמרות כל אלו – התיקו הפוליטי נשמר. 

אז אולי הגיע הזמן לעדכן את הסלוגן של ביל קלינטון ממסע הבחירות שלו לנשיאות ב-1992, ולומר "זו כבר לא הכלכלה, טמבל".

זה הרבה דברים אחרים, שחלקם אולי נראים שוליים למי שאינו אמריקאי (מדיניות הפלות למשל). דבר אחד די בטוח: זו כבר לא הכלכלה.