בלה ברדה ברקת, צילום: ליה יפה
ד״ר בלה ברדה ברקת
07/09/2025
בעולם שבו סדרים בינלאומיים נדמים כארעיים יותר מתמיד, בייג’ינג ומוסקבה מנסות להכתיב פרק חדש. פסגת ארגון שנחאי לשיתוף פעולה (SCO) שנערכה לאחרונה, לא הייתה עוד מפגש פורמלי של מנהיגים, אלא רגע שבו ציר גיאו־פוליטי מתהדק מציג לעולם חזון מוצהר. סדר עולמי חלופי, כזה שאינו נשען עוד על וושינגטון ובריסל, אלא מתיימר לבנות מערכת נורמות ומוסדות חדשים סביב אסיה, מרכז אסיה ומדינות מתפתחות. מאחורי הנוסח הדיפלומטי מסתתרת מטרה חדה, החלפת ההגמוניה המערבית במבנה רב־קוטבי שבו סין ורוסיה הן עמודי התווך.
לכאורה, ארגון ה־SCO איננו חדש. הוא נוסד בשנות ה־90 כפורום לשיתוף פעולה ביטחוני ואזורי, בעיקר סביב מאבק בטרור ובסחר סמים. אך כיום הוא מתפקד כמשקל נגד דיפלומטי, כלכלי ואידיאולוגי ל־G7 ולנאט"ו גם יחד. הנוכחות של סין, רוסיה, הודו, פקיסטן ואיראן מעניקה לארגון מימד אסטרטגי חסר תקדים: יחד הם מייצגים מיליארדי בני אדם, עתודות אנרגיה עצומות, ויכולות טכנולוגיות הולכות ומתרחבות. מה שהיה פעם פורום אזורי הפך לפלטפורמה שמבקשת להציע לעולם "חבילה" אלטרנטיבית: כלכלית, פוליטית וטכנולוגית.
במרכז ההצעה החדשה שהציבו שי ג’ינפינג וולדימיר פוטין עומדת תפיסה פשוטה אך חתרנית: אם המערב כפה במשך עשרות שנים כללים כלכליים ומוסדיים דרך קרן המטבע, הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי, הגיע הזמן להקים מוסדות מקבילים. קרן השקעות אזורית חדשה, מערכות תשלום חוצות גבולות שאינן תלויות בדולר, ויוזמות משותפות בתחומי אנרגיה ובינה מלאכותית, כולם הוצגו כחלק מהחזון. המטרה כפולה: לצמצם את התלות במערב, ובו בזמן לייצר מוקד כוח שמסוגל למשוך אליו מדינות מתוסכלות מאי־השוויון הגלובלי.
המשמעות עמוקה בהרבה מהצהרה חגיגית. כאשר סין ורוסיה מציעות להחליף את השפה הכלכלית־פוליטית של המערב, הן מייצרות פיתוי עבור מדינות אפריקה, דרום־מזרח אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות רבים, ה"סיוע" המערבי מזוהה עם חבילות צנע, עם שליטה מבחוץ ועם פגיעה בריבונות. אם בייג’ינג ומוסקבה מצליחות לשכנע שמודל אחר אפשרי, מבוסס על השקעות תשתית, אשראי זול וגישה לטכנולוגיות מתקדמות, הרי שמאות מיליוני בני אדם עשויים לראות בציר הזה לא עוד חלופה שולית, אלא אופק ממשי.
כמובן, מאחורי הרטוריקה מסתתרים גם אינטרסים קרים וברורים. רוסיה, הנתונה תחת סנקציות חסרות תקדים, זקוקה נואשות לרשת מסחר ומימון עוקפת־מערב. סין מצדה מעוניינת להבטיח את המשך צמיחתה דרך גישה לשווקים חדשים, לאנרגיה זולה ולשיתוף פעולה טכנולוגי. שתיהן רואות במאבק מול המערב לא רק הכרח אסטרטגי אלא גם הזדמנות לעצב מחדש את כללי המשחק הגלובלי. ובתוך כך, הן אינן מהססות להציג את עצמן כמגינות על עולם רב־קוטבי שבו "לכל מדינה יש קול".
אך הסיפור איננו חד־ממדי. מדינות רבות בתוך הארגון, ובראשן הודו, נעות בזהירות בין וושינגטון, בייג’ינג ומוסקבה. הודו מעוניינת לשמור על גישה לשוקי המערב ועל שיתופי פעולה טכנולוגיים עם ארה"ב, ובו בזמן אינה רוצה לוותר על יתרונותיה כחלק מבלוק אסייתי. הפערים הללו עשויים להפוך את ה־SCO לפחות קוהרנטי מכפי שהוא נדמה, ולחשוף את גבולות היכולת של סין ורוסיה באמת להנהיג.
במערב מביטים בתמונה זו בחשש גובר. לא משום שה־SCO יוכל מחר בבוקר להחליף את נאט"ו או את הבנק העולמי, אלא מפני שהוא מייצר נרטיב אחר, נרטיב שמוצא הד בליבן של מדינות מתפתחות. הנרטיב הזה טוען כי כללי המשחק שנכתבו לאחר 1945 אינם אלא מנגנון לקיבוע עליונות מערבית. אם הנרטיב הזה יכה שורש, גם ללא מוסדות חזקים, הוא עלול לשחוק את הלגיטימציה של המוסדות הקיימים.
במובן זה, פסגת ה־SCO משקפת מגמה רחבה בהרבה: העולם עובר מתפיסה דו־קוטבית, דרך ניסיונות של הגמוניה מערבית בלעדית, אל סדר שבו גושים מתחרים מתהווים במקביל. בין אם סין ורוסיה יצליחו להפוך את חזונן למבנה מוסדי איתן ובין אם לא, עצם קיומו של רעיון אלטרנטיבי מערער את היציבות של הסדר הוותיק.
כדי להבין את חשיבות הרגע, די להיזכר כי לפני דור אחד בלבד נדמה היה שהליברליזם הכלכלי ניצח סופית, וששוק חופשי, דמוקרטיה מערבית וסחר גלובלי הם סוף ההיסטוריה.
כיום, בעידן של סנקציות, מלחמות סחר וטכנולוגיות מפצלות, ברור שההיסטוריה לא הסתיימה אלא נפתחה מחדש. ואם לשפוט על פי הקולות שעלו מבייג’ינג ומוסקבה, היא עשויה להיכתב בשפות חדשות.
בסינית ורוסית.
הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, יזמת, פרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
