דעה: לא הפסדתם שקל, אבל הכסף נשחק

הציבור הישראלי מחזיק כיום סכומי עתק באפיקים סולידיים. רק במזומן ובפיקדונות מוחזקים כ־2.44 טריליון שקל, כ־34% מתיק הנכסים הפיננסיים של הציבור, ובמקביל הקרנות הכספיות ממשיכות למשוך מיליארדים. ברבעון הראשון של 2026 לבדו נרשמו בהן צבירות נטו של כ־7 מיליארד שקל.

קל להבין למה. אחרי שנים שבהן כמעט לא קיבלנו תמורה על הכסף בבנק, סביבת הריבית הגבוהה החזירה לפיקדונות ולקרנות הכספיות את האטרקטיביות. הסיכון נמוך יחסית, התנודתיות נמוכה, ובמקרה של קרן כספית גם הנזילות גבוהה. אלא שדווקא תחושת הביטחון הזאת עלולה לגרום לנו להתעלם מסוג אחר של סיכון.

אפשר לראות את היתרה בחשבון עולה מדי שנה ובכל זאת להתרחק מהמטרה הפיננסית שלנו. זה קורה כשכסף שאמור לעבוד במשך שנים ארוכות נשאר באפיק שמרני מדי ביחס למטרה: האינפלציה יכולה לשחוק את כוח הקנייה, הריבית שמקבלים היום יכולה לרדת בעתיד, ובעיקר, גם פער קטן בתשואה השנתית הופך לאורך 10, 20 או 30 שנה לפער גדול בגלל אפקט הריבית דריבית. כך, בלי התרסקות בבורסה ובלי מספר אדום באפליקציה, הבחירה שנראתה לנו הכי בטוחה עלולה לעלות לאורך השנים במאות אלפי שקלים.

לכן השאלה הנכונה אינה רק "איפה הסיכוי שלי להפסיד כסף הוא הנמוך ביותר?", אלא "איזו תשואה אני צריך, באיזה טווח ובאיזו רמת סיכון, כדי שהכסף יספיק למטרה שלשמה אני חוסך?". גם ה־SEC מדגיש שהקצאת נכסים צריכה להיגזר בין היתר מטווח ההשקעה ומיכולת המשקיע לשאת סיכון, ושמזומן ושווי מזומן מתאימים במיוחד למטרות קצרות טווח.

המחיר של "ללכת על בטוח" יכול להגיע למאות אלפי שקלים

ניקח משפחה שיש בידה 500 אלף שקל, שהיא אינה מתכוונת להשתמש בהם ב־15 השנים הקרובות. לצורך ההמחשה, נניח שהכסף נמצא באפיק שמניב בממוצע תשואה של 3% בשנה. בתום התקופה יהיו למשפחה כ־779 אלף שקל.

עכשיו נניח שאותו סכום היה מושקע לאורך התקופה בתיק שמניב בממוצע תשואה של 6% בשנה. אחרי 15 שנה הוא היה מגיע לכ־1.2 מיליון שקל.

הפער הוא יותר מ־400 אלף שקל. כמובן, תשואה של 6% אינה מובטחת, ואפיק בעל פוטנציאל לתשואה גבוהה יותר כרוך בדרך כלל גם בסיכון ובתנודתיות גבוהים יותר. אבל הפער הזה לא מופיע בדף החשבון, אף שמבחינת התוצאה הפיננסית הוא משמעותי מאוד.

כששוק המניות יורד ב־10%, אנחנו רואים את זה מיד. התיק קטן, המספר נצבע באדום והתחושה היא שהפסדנו כסף. כשאנחנו מוותרים במשך 15 שנה על פוטנציאל צמיחה, אף אחד לא שולח לנו התראה. לבנק יש שורה שמראה כמה ריבית הרווחנו. אין בו שורה שמראה כמה כסף יכולנו לצבור אילו בחרנו אחרת.

אי אפשר לבנות תוכנית ל־20 שנה על סביבת ריבית ואינפלציה שקיימת בנק' זמן אחת

מיליון שקל היום אינם שווים למיליון שקל בעוד 15 שנה. אם האינפלציה הממוצעת לאורך התקופה תהיה 2.5% בשנה, סל שעולה היום מיליון שקל יעלה בעוד 15 שנה כ־1.45 מיליון שקל.

לכן השאלה אינה רק אם מספר השקלים בחשבון גדל, אלא אם הוא גדל מהר מספיק כדי לשמור על כוח הקנייה. שמירה על הקרן אינה בהכרח שמירה על העושר.

זה אחד הסיכונים המרכזיים של מזומן ומכשירים דמויי מזומן. אפילו השקעות בנקאיות שמרניות חשופות לסיכון אינפלציה: האפשרות שהתשואה לא תדביק לאורך זמן את העלייה ביוקר המחיה. 

חשוב לסייג: זה לא אומר שהכסף הסולידי בישראל נשחק בהכרח כיום. בסביבת ריבית ואינפלציה מסוימת בהחלט ניתן לקבל באפיקים סולידיים תשואה ריאלית חיובית. הנקודה היא שאי אפשר לבנות תוכנית ל־15 או 20 שנה על סביבת ריבית ואינפלציה שקיימת בנקודת זמן אחת.

פיקדון וקרן כספית הם לא הבעיה

לפיקדונות ולקרנות כספיות יש תפקיד חשוב בתכנון פיננסי. לכסף שנצטרך בטווח הקצר, לקרן חירום, להון עצמי לדירה שאנחנו עומדים לרכוש או להוצאה גדולה שמתקרבת, יציבות ונזילות יכולות להיות חשובות הרבה יותר מהשאיפה להשיג תשואה גבוהה.

קרן כספית היא קרן נאמנות המשקיעה בנכסים בעלי סיכון ותנודתיות נמוכים, ומאפייניה מאפשרים לה להשיג לאורך זמן תשואה הדומה לריבית בנק ישראל. פיקדון בנקאי פועל אחרת: הריבית והתנאים נקבעים מול הבנק, ולעיתים הכסף נסגר לתקופה מוגדרת.

לכן השאלה אינה אם המוצר "בטוח", אלא אם הוא מתאים למטרה. בטוח, נזיל ומתאים הם לא אותו דבר.

הריבית של היום היא לא הריבית של מחר

קרן כספית אינה מבטיחה לנו את הריבית הנוכחית לעשר שנים. התשואה שלה מושפעת במידה רבה מסביבת הריבית הקצרה. גם כאשר פיקדון מסתיים, אנחנו עלולים לגלות שהפיקדון הבא מוצע בריבית נמוכה יותר.

לכן מי שמסתכל על התשואה שקיבל בשנים האחרונות ומניח שזה יהיה קצב הצמיחה של הכסף גם בעשור הבא, עלול לבנות תוכנית ארוכת טווח על תנאי שוק זמניים.

יש כאן גם הבדל במיסוי. בקרן כספית שקלית המס ליחיד הוא ככלל 25% על הרווח הריאלי, בעוד שבפיקדון שקלי לא צמוד מדובר בדרך כלל ב־15% על הרווח הנומינלי. לכן השוואה נכונה אינה מסתיימת בשאלה "מי נותן יותר ריבית?". צריך להסתכל על התשואה נטו לאחר מס ואינפלציה, על הנזילות ועל אופק ההשקעה.

כשה"חניה הזמנית" של הכסף הופכת לקבועה

אנשים רבים משאירים כסף בקרן כספית או בפיקדון לא משום שהחליטו שזה המקום הנכון עבורו לעשר השנים הבאות, אלא משום שהם מחכים.

מחכים שהבורסה תרד, שהמצב הביטחוני יתבהר, להחלטת הריבית הבאה או שהשוק "יירגע". חודש הופך לחצי שנה, חצי שנה לשנה, ולפעמים כסף שנועד לחכות בצד לתקופה קצרה נשאר שם במשך שנים.

הבעיה אינה בעצם ההמתנה. לפעמים יש סיבות מצוינות להחזיק כסף נזיל. הבעיה מתחילה כאשר אין החלטה מה אמור לגרום לכסף לצאת משם. במצב כזה מה שהתחיל כחניה זמנית הופך, בלי החלטה מודעת, לאסטרטגיית השקעה.

וזה משמעותי משום שקשה מאוד לדעת מראש מתי יהיה "הרגע הנכון" להיכנס לשוק. ניסיון להימנע מכל תקופה של אי ודאות עלול להשאיר משקיע מחוץ לשוק דווקא בתקופות שבהן מתרחשת חלק מההתאוששות.

אין באמת בחירה בין סיכון לאפס סיכון

אנחנו רגילים לחלק את העולם למשקיעים "שמרנים" ולמשקיעים "אוהבי סיכון". אבל אין באמת אפשרות לבחור בין סיכון לבין אפס סיכון. אנחנו בוחרים איזה סיכון לקחת.

מי שמשקיע בשוק ההון לוקח סיכון של תנודתיות ושל הפסדים, במיוחד בטווח הקצר. מי שמחזיק לאורך שנים חלק גדול מדי מההון באפיקים סולידיים חשוף לסיכונים אחרים: אינפלציה, ירידת ריבית, תשואה לא מספקת ועלות אלטרנטיבית.

השאלה אינה אם פיקדון או קרן כספית הם "בטוחים", אלא אם הם מתאימים למטרה, לטווח ולתפקיד של הכסף בתיק.

בסופו של דבר, בתכנון פיננסי הצלחה לא נמדדת רק בכמה כסף הצלחנו לא להפסיד. היא נמדדת גם בשאלה האם הכסף שצברנו יספיק למטרות שלשמן חסכנו אותו. כי לפעמים הסיכון הגדול ביותר הוא לא הירידה שאנחנו רואים על המסך, אלא הצמיחה שמעולם לא התרחשה.

הכותב הוא מתכנן פיננסי וסוכן ביטוח פנסיוני ב-SFP (ספיר קדוש סוכנות לביטוח בע"מ)