איך מספרים על אי.די.בי?

ניב רחימי, עוד מעט בן 41 ,כבר עשרים שנים בשוק ההון. את דרכו החל ברמקו, חברה שהקים אביו. החברה נמכרה ב־2010 לאלטשולר שחם, ניהול התיקים והקרנות. יניב עצמו לא עבר לאלטשולר שחם עם המכירה, אלא עבר לכלכליסט ככתב שוק ההון.

”התשוקה שלי זה שוק ההון, אבל לא התחברתי לשינויים שקרו אחרי רפורמת בכר. שינוי נוסף היה הרגולציה, שחלקה היה מוצדק ובמקום. יש היום הכרה בסיכונים שלא היו קיימים לפני כן, אבל היא שינתה את השוק. לאור זאת החלטתי והודעתי שאני לא רוצה לקחת את המושכות של בית ההשקעות בבוא היום. אצל ההורים גם נבטה התחושה שצריך להתקדם הלאה, והוחלט למכור את הפעילות.“

”אחרי פסק זמן שלקחתי לעצמי, שניצלתי אותו קצת לכתיבה בבלוג, הצטרפתי באוגוסט 2011 לכלכליסט. ההגדרה היתה פרשן. היתה מן הסתם גם ירידה בתנאים. אם ברמקו היה לי חלון מול הים, בכלכליסט הייתי ב'אופן ספייס'. אבל אני ממש לא הסתכלתי על זה כך. העורכים ידעו לתת לי את המקום שלי. אני רציתי ללכת לאסיפות ולמסיבות עיתונאים, היה לי חשוב ללמוד ולדעת, כי אני מוסיף פרשנות וניתוח. למדתי המון – על תקשורת ועל שוק ההון. בסך הכל האווירה היתה חיובית וטובה, ונהניתי מהתקופה.

עזבתי לפני כשנתיים, למרות שאין תחושת מיצוי בעיתון, אבל בכל זאת קצב הלמידה שלי פחת. היה לי חשוב למצות את התקופה הן מבחינתי והן מבחינתם. בראש היתה לי כוונה לכתוב את הספר הזה, אבל לא ידעתי שאכן יש לי את זה ביד. ההתחלה היה קשה מאוד, והעלתה המון שאלות, שהצלחתי לענות עליהם רק אחרי כמה חודשים.“

”לדעתי זה הסיפור הכי מרתק, לפחות מאז שאני זוכר את עצמי כפעיל בשוק ההון. אני גם ליוויתי את הסיפור, בין ממקומי בשוק ההון, ובין אם ממקומי כעיתונאי. יש גם המון מה ללמוד מהסיפור. אותי הטרידה השאלה למה זה קרה. זו היתה השאלה המרכזית שרציתי לענות, קודם כל לעצמי וגם לקוראים.“

”היו הרבה סיבות – מינוף, מבנה פירמידיאלי, מדיניות חלוקת דיבידנד אגרסיבית, עסקאות בעלי עניין, עסקאות ספציפיות – פלאזה, קרדיט סוויס, רכישת מעריב. גורמים אקסוגניים – מחאה חברתית שהשפיעה על שופרסל, רפורמת הסלולר שהשפיעה על סלקום, חוק הריכוזיות. כל אחד מהגורמים האלה תרם משהו. כשיש כל־כך הרבה סיבות, אני חיפשתי מה גרם למצב שיש הרבה סיבות, והגעתי לתובנה שאבן היסוד היא ההצלחה. עוד לפני הגאווה.“

”היתה גאווה לפני, כן. אבל זה היה במידה מוגבלת יותר, וזה היה מגודר. כשיש גאווה ותחושת כל־יכול לפני הצלחה, יש גם גידור.אלה שמסתכלים עליך – שותפים, מנהלים, עיתונאים, בנקים, פוליטיקאים, אומרים שצריך עדין לבחון אותך. אבל כשאתה טוען טענה, או עושה מהלך, אחרי שכבר הצלחת, ובמיוחד כשהצלחת כנגד כל הסיכויים, כשאחרים אמרו לך שאתה משוגע, אז כל ההגנות נופלות. גם ההגנות שאתה שם על עצמך כפרט, וגם הסביבה מקטינה את הביקורת. אם מנהל העז לפקפק, ויצא בעקבות זה טמבל, הוא ידע שבעתיד כדאי לו לשתוק, וכך גם האחרים יראו את זה. אז הגורם העיקרי היה ההצלחה.“

יחד עם דנקנר אפשר לשים את תשובה, את פישמן ואת לבייב, לכולם היה עיתוי, תזמון וטיימינג שעזר להם מאוד לעלות עם ההצלחה, וכולם נפלו כשהגשם ירד. היה להם יותר אומץ אולי. אז באותה מידה גם דנקנר, הצליח מאוד ונפל חזק”כשנוחי בא לרכוש את אי.די.בי., אף אחד אחר לא התחרה בו. כל מי שהיה מעורב בעיסקה התרשם באופן יוצא דופן מהנחרצות ומהנחישות של נוחי דנקנר. נכון שהוא נהנה מהעיתוי, אבל הוא היה שם בעיתוי הזה, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.

זה מביא אותי למוסר הכפול. כשדנקנר הצליח הוא אומר שזה הוא וההנהלה שלו. זה היכולות שלנו. הוא ייחס את ההצלחה לו ולסביבתו. כשהגיע הכשלון – הוא אומר 'עדת ברבורים שחורים נחתה עלינו'. היום כשהוא נכשל, אנחנו אומרים שהוא היה יהיר וגאוותן, ומתעלמים מדברים אחרים – אלה גם האירועים האקסוגניים, המציאות מורכבת מה לעשות.“

”זה בהחלט העסיק אותי, אחרי שהבנתי שיש לי יכולת לכתוב את הספר. בכתיבה של הספר היו לי שני אתגרים – הראשון היה איך לא להישמע כחכם בדיעבד. השני – איך גם לספר ולחדש לאנשי שוק ההון המקצועיים, וגם לייצר ספר למי שזה מעניין אותו באופן כללי, ויש להם מעורבות כללית בשוק ההון.“

”לא. היו ששאלו למה אני כותב על אי.די. בי. ולא על נוחי דנקנר. אבל אני לא ביוגרף. אני יודע לכתוב על שוק ההון. היסודות של הספר הם מסמכים, דוחות כספיים. אני שמח שהסיפור יצא אנושי. דבר נוסף שצריך לזכור הוא שמי שאומר שהסיפור הוא רק הסיפור של נוחי דנקנר,מפספס חלק משמעותי מהלקח. אם אומריםשרק נוחי דנקנר הבעיה, אז כשנוחי יורד מהבמה, נגמרת הבעיה. יש בזה משהו אבל זה לא הכל, יש רגולטורים, יש דירקטוריונים, יש הנהלה, יש חברות דירוג, פוליטיקאים, עיתונאים, רואי חשבון. יש אקו־סיסטם שצריך להתייחס אליה.“

”כשאתה מוציא ספר, אתה קודם כל רוצה שאנשים יקראו אותו. רוב הספרים לא מוכרים, אז בהוצאה פרטית יש לי שליטה על התוכן ועל ההפקה. בתמורה לקחתי על עצמי את הסיכון, ואת העלויות.“

”נהניתי מאוד. היו רגעים של תסכול, של אכזבה, של כעסים. במיוחד בהתחלה. ירידת המתח היתה ביום שבו הגעתי לבית הדפוס והחזקתי את הספר ביד. חוויה מדהימה.“