משה שלום
משה שלום
23/03/2020
בזמן כתיבת הכתבה העיקרית על צעדי הממשל, יצאו לאוויר צעדי הבנק המרכזי האמריקאי ושינו ב-100% את כיוון החוזים עתידיים. לכן, תיאור צעדים אלו יגיעו ראשונים: ה-פדרל רזרב החליט על הרחבה כמותית ללא הגבלה! מעבר ל-700$ המיליארדים שכבר התחייב הבנק בהם, הוא יצא בהצהרה על כ-300$ מיליארד נוספים כאשר ה-"ללא הגבלה" נמצא כרקע לשניהם. עם הכסף הזה הוא מתחייב לקנות אג"ח מדינה, אג"ח מגובי משכנתאות, ואג"ח חברות, כפי הנדרש, וזאת על מנת "to support smooth market functioning" ("לאפשר תפקוד חלק של השווקים"). מן הפד ראינו עד כה צעדים שלא השפיעו: הורדת הריבית עד 0%, והתחייבות לנזילות ומתן הלוואות למוסדות פיננסיים. כנראה שה"ללא הגבלה" והאפשרות לרכישה של אג"ח חברות היו שני הרכיבים שהיו חסרים. מממצב של מינוס 500 נקודות למצב של פלוס 500, בחוזה על הדאו, זה אומר משהו... ועכשיו, הכתבה עצמה:
בניגוד להרבה ממשלים בעולם, הממשל האמריקאי תמיד הצטיין במידה גדולה של זריזות. ראינו זאת במשבר הסאב-פריים של 2007-9, בו השילוב בין הבנק המרכזי ומשרד האוצר הביא לתוכניות הזרמה, ישירות ועקיפות, בטריליוני דולרים. זכורה לטוב תוכנית החילוץ הראשונה, ה-TARP, בגובה של 700 מיליארד דולר, כנקודת המפנה בפסיכולוגיה של קובעי המדיניות מול מה שנראה אז כ"התמוססות" המערכת הבנקאית וקריסת הכלכלה המקומית והעולמית.
לקונגרס קצת יותר קשה לבלוע צעדים קיצוניים. זה בהחלט נובע מן הקונפליקט התמידי שבין הרפובליקאים והדמוקרטים אבל גם מן הקושי של חלק מן הנציגים לעשות צעדים בניגוד לפילוסופיית החיים שלהם. וכך, ל-TARP, לקחו שתי הצבעות כדי להתגבר על המחסום האידיאולוגי מצד חלק מן הנציגים היותר שמרנים. אגב, התנגדות שהייתה במחנה הנשיא בוש כמובן.
היום המצב שונה לחלוטין: יש אחידות דעים מוחלטת בצד הרפובליקאי, מאחורי צעדי הנשיא טראמפ, מול התנגדות קלה אך קיימת מצד חלק מן הקונגרס הדמוקרטי. אלו האחרונים, מבינים היטב את משמעות השפעת ביצוע צעדים אלו על הבחירות המתקרבות, ועדיין מהססים לתת תמיכה מלאה לצעדי הממשל למרות שמדובר בצעדים נדיבים חסרי תקדים הדומים מאוד למה שהצד הדמוקרטי דוגל בו בדרך כלל.
מה כאן עומד על הפרק? עיקר הכתבה הזו אינו עוסק בצד הרפואי של הדברים אבל ברור שבלי כמה נקודות על כך אי אפשר. תחילה נציין שארה"ב איחרה בזיהוי הבעיה, ובצעדים למלחמה בה. שנית, למרות גודלה וכוחה התעשייתי של המדינה יש בה את אותן "מחלות" של מחסור כמו בכל המדינות: מסכות, מטושים, מכונות הנשמה, וכו... כל זה בקנה המידה הנדרש להילחם במגפה כל כך בלתי צפויה.
כמו כן, העובדה שמערכת הבריאות האמריקאית בנויה על מערך פרטי בעיקרו אינה עוזרת וכמו כן נציין שלממשל הפדראלי אין הרבה מה לומר בענייני בריאות מעשית. רוב הסמכויות בעניין זה נמצאות בידי המדינות והצד הפדראלי מהווה מעין רגולטור ומחסן חרום. מה שיש בידי הממשל הוא כסף. וזה מה שהוא מתכוון לעשות בעתיד הקרוב כאשר האספקט הרפואי של התפשטות המחלה יטופל בהתאם. למשל: בדיקות המוניות חינם, רכישה של מכונות הנשמה ועידוד הסבת קווי ייצור שונים למצרכים הנדרשים, זירוז כל הצד המחקרי כדי למצוא תרופה ו-או חיסון וכו... בקיצור, כסף לא יהיה בעיה כאשר מדובר ביצירת סביבה תומכת עבור ה"לוחצים בלבן".
ומה בקשר לכלכלה? כאן הבעיה הרבה יותר מסובכת. הוגתה תוכנית עזרה כללית של כ-טריליון דולר (!!) הכוללת אינסוף חלקים נעים. ראשית, דחייה של תשלומים מיסים ל-90 יום, ושנית עזרה מעשית לתעשיות שנפגעו, כמו חברות התעופה, ושלישית, שליחת מזומנים לכל מיני סוגי אוכלוסיה. עסקים קטנים, בעלי מלאכה, וכל מי שנפגע, יוכל לראות עצמו בין מקבלי הטבות אבל החידוש הגדול יהיה שליחת צ"קים אישיים (מדברים על כ-1000$ תחילה) לכל אזרח במדינה.
ומה ההיגיון כאן? פשוט מאוד. כאשר אין בעיה של כסף, לעזור לכלכלה אינו עניין של עדיפויות אלא עניין של סדר עבודה. תחילה המקרים הקשים, והדחופים ביותר, היכולים להזיק דרמטית לתשתית האומה. שוב, דוגמת חברות התעופה היא כזו. אבל, ככל שיורדים באותו סולם חלוקה, חייבים לעבור מצד ההיצע של המוצרים והשירותים לצד הביקוש. זו הייתה מהותה של תורתו הכלכלית של קיינס: אם אין ביקוש, אין ייצור ועבודה, וכו...
לכן, ובניגוד גמור למה שנעשה ב-2007-9 בו דאגו רק לתעשייה הפיננסית וסביבתה הקרובה, כאן הבינו שצריך לדאוג גם לצרכן הסופי. הכסף לאזרחים פותר בעיות אנושיות דחופות אך גם מייצר מינימום של צריכה וצמיחה. יש הערכה שארה"ב יכולה להגיע לכ-30% אבטלה בשיא בעיית הקורונה. ולכן, על מנת למנוע תסריט של שפל דמוי 1929 לאזרחים חייב להיות גב מינימאלי. אלף דולר, חד פעמית, אינו סכום גדול כלל אבל הוא יכול להיות התחלה לא רעה של דברים גדולים יותר. תזכרו: כרגע אין בעיה של כסף! החוב, וכל שיקול מונטארי-פיסקאלי נמצא כרגע בהקפאה.
הבעייה היא שהממשל, והבנק המרכזי, מוכנים לעשות הכול אבל הקונגרס עדיין מבקש לעטוף את כל זה בפרטי פרטים, וזה לוקח זמן. וכמו שאמרתי, בחירות ברקע... לכן, כאשר הוכרזו הצעדים ראינו עליות יפות. אך, במהרה, ועם ההבנה שאותם צעדים ייטחנו במטחנה המחוקקת, אותן עליות הפכו לירידות חדות חזרה.
למרות זאת, אופיו של הנשיא, ובעיקר מקצועיות צוותו, יביאו, לדעתי, להצלחה של הבאת המזור הנדרש. כמה זמן זה ייקח וכמה נקודת מדד מטה יעברו עד שהמשקיעים יאמינו שזה מספיק על מנת להכיל את המשבר? את זה אף אחד עוד לא יודע. בכל מקרה, הנדיבות היא מילת המפתח שם וזה משהו משמעותי.
חייבים לציין שכל זה בניגוד גמור לחלק מן המדינות האחרות, כולל שלנו, בהן שיקולי גרעון, ביורוקרטיה, פוליטיקה מפלגתית ועוד כהנה, גורמים לאזרח להבין שהממשלה עדיין לא מבינה את עומק המשבר. או כמו שאומר ירון זליכה: "This is IT!".
בניגוד להרבה ממשלים בעולם, הממשל האמריקאי תמיד הצטיין במידה גדולה של זריזות. ראינו זאת במשבר הסאב-פריים של 2007-9, בו השילוב בין הבנק המרכזי ומשרד האוצר הביא לתוכניות הזרמה, ישירות ועקיפות, בטריליוני דולרים. זכורה לטוב תוכנית החילוץ הראשונה, ה-TARP, בגובה של 700 מיליארד דולר, כנקודת המפנה בפסיכולוגיה של קובעי המדיניות מול מה שנראה אז כ"התמוססות" המערכת הבנקאית וקריסת הכלכלה המקומית והעולמית.
לקונגרס קצת יותר קשה לבלוע צעדים קיצוניים. זה בהחלט נובע מן הקונפליקט התמידי שבין הרפובליקאים והדמוקרטים אבל גם מן הקושי של חלק מן הנציגים לעשות צעדים בניגוד לפילוסופיית החיים שלהם. וכך, ל-TARP, לקחו שתי הצבעות כדי להתגבר על המחסום האידיאולוגי מצד חלק מן הנציגים היותר שמרנים. אגב, התנגדות שהייתה במחנה הנשיא בוש כמובן.
היום המצב שונה לחלוטין: יש אחידות דעים מוחלטת בצד הרפובליקאי, מאחורי צעדי הנשיא טראמפ, מול התנגדות קלה אך קיימת מצד חלק מן הקונגרס הדמוקרטי. אלו האחרונים, מבינים היטב את משמעות השפעת ביצוע צעדים אלו על הבחירות המתקרבות, ועדיין מהססים לתת תמיכה מלאה לצעדי הממשל למרות שמדובר בצעדים נדיבים חסרי תקדים הדומים מאוד למה שהצד הדמוקרטי דוגל בו בדרך כלל.
מה כאן עומד על הפרק? עיקר הכתבה הזו אינו עוסק בצד הרפואי של הדברים אבל ברור שבלי כמה נקודות על כך אי אפשר. תחילה נציין שארה"ב איחרה בזיהוי הבעיה, ובצעדים למלחמה בה. שנית, למרות גודלה וכוחה התעשייתי של המדינה יש בה את אותן "מחלות" של מחסור כמו בכל המדינות: מסכות, מטושים, מכונות הנשמה, וכו... כל זה בקנה המידה הנדרש להילחם במגפה כל כך בלתי צפויה.
כמו כן, העובדה שמערכת הבריאות האמריקאית בנויה על מערך פרטי בעיקרו אינה עוזרת וכמו כן נציין שלממשל הפדראלי אין הרבה מה לומר בענייני בריאות מעשית. רוב הסמכויות בעניין זה נמצאות בידי המדינות והצד הפדראלי מהווה מעין רגולטור ומחסן חרום. מה שיש בידי הממשל הוא כסף. וזה מה שהוא מתכוון לעשות בעתיד הקרוב כאשר האספקט הרפואי של התפשטות המחלה יטופל בהתאם. למשל: בדיקות המוניות חינם, רכישה של מכונות הנשמה ועידוד הסבת קווי ייצור שונים למצרכים הנדרשים, זירוז כל הצד המחקרי כדי למצוא תרופה ו-או חיסון וכו... בקיצור, כסף לא יהיה בעיה כאשר מדובר ביצירת סביבה תומכת עבור ה"לוחצים בלבן".
ומה בקשר לכלכלה? כאן הבעיה הרבה יותר מסובכת. הוגתה תוכנית עזרה כללית של כ-טריליון דולר (!!) הכוללת אינסוף חלקים נעים. ראשית, דחייה של תשלומים מיסים ל-90 יום, ושנית עזרה מעשית לתעשיות שנפגעו, כמו חברות התעופה, ושלישית, שליחת מזומנים לכל מיני סוגי אוכלוסיה. עסקים קטנים, בעלי מלאכה, וכל מי שנפגע, יוכל לראות עצמו בין מקבלי הטבות אבל החידוש הגדול יהיה שליחת צ"קים אישיים (מדברים על כ-1000$ תחילה) לכל אזרח במדינה.
ומה ההיגיון כאן? פשוט מאוד. כאשר אין בעיה של כסף, לעזור לכלכלה אינו עניין של עדיפויות אלא עניין של סדר עבודה. תחילה המקרים הקשים, והדחופים ביותר, היכולים להזיק דרמטית לתשתית האומה. שוב, דוגמת חברות התעופה היא כזו. אבל, ככל שיורדים באותו סולם חלוקה, חייבים לעבור מצד ההיצע של המוצרים והשירותים לצד הביקוש. זו הייתה מהותה של תורתו הכלכלית של קיינס: אם אין ביקוש, אין ייצור ועבודה, וכו...
לכן, ובניגוד גמור למה שנעשה ב-2007-9 בו דאגו רק לתעשייה הפיננסית וסביבתה הקרובה, כאן הבינו שצריך לדאוג גם לצרכן הסופי. הכסף לאזרחים פותר בעיות אנושיות דחופות אך גם מייצר מינימום של צריכה וצמיחה. יש הערכה שארה"ב יכולה להגיע לכ-30% אבטלה בשיא בעיית הקורונה. ולכן, על מנת למנוע תסריט של שפל דמוי 1929 לאזרחים חייב להיות גב מינימאלי. אלף דולר, חד פעמית, אינו סכום גדול כלל אבל הוא יכול להיות התחלה לא רעה של דברים גדולים יותר. תזכרו: כרגע אין בעיה של כסף! החוב, וכל שיקול מונטארי-פיסקאלי נמצא כרגע בהקפאה.
הבעייה היא שהממשל, והבנק המרכזי, מוכנים לעשות הכול אבל הקונגרס עדיין מבקש לעטוף את כל זה בפרטי פרטים, וזה לוקח זמן. וכמו שאמרתי, בחירות ברקע... לכן, כאשר הוכרזו הצעדים ראינו עליות יפות. אך, במהרה, ועם ההבנה שאותם צעדים ייטחנו במטחנה המחוקקת, אותן עליות הפכו לירידות חדות חזרה.
למרות זאת, אופיו של הנשיא, ובעיקר מקצועיות צוותו, יביאו, לדעתי, להצלחה של הבאת המזור הנדרש. כמה זמן זה ייקח וכמה נקודת מדד מטה יעברו עד שהמשקיעים יאמינו שזה מספיק על מנת להכיל את המשבר? את זה אף אחד עוד לא יודע. בכל מקרה, הנדיבות היא מילת המפתח שם וזה משהו משמעותי.
חייבים לציין שכל זה בניגוד גמור לחלק מן המדינות האחרות, כולל שלנו, בהן שיקולי גרעון, ביורוקרטיה, פוליטיקה מפלגתית ועוד כהנה, גורמים לאזרח להבין שהממשלה עדיין לא מבינה את עומק המשבר. או כמו שאומר ירון זליכה: "This is IT!".
