טרנד ההשקעות האתיות תופס תאוצה בעולם- האם הוא גם מוכיח את עצמו?

שתאגידים עסקיים חייבים להתבונן מעבר לסקופ העסקי, החשוב אך גם הצר שלהם, ולתרום מעצמם לקהילה ולסביבה. תפישה זו אמורה, בסופו של יום, לתרום גם להם.
 
בשנים האחרונות גלשה תפישה זו גם למישור של השקעות פיננסיות. בשוקי ההון בעולם נסחרות מניותיהן של עשרות אלפי חברות שמחיריהן נקבעים מדי יום ע"י משקיעים גדולים כקטנים. חברות אלה ואחרות מגייסות סכומי כסף מציבור המשקיעים לא רק בהון מניות אלא גם בחוב, כלומר, ע"י הנפקת איגרות החוב. הן זקוקות ליחס חיובי מצד המשקיעים במניותיהן ומצד הנותנים להן אשראי – בעלי החוב שלהן. מה יותר טבעי מלנצל, במובן החיובי של המילה, את תלותן בציבור המשקיעים, כדי לשכנען לנהוג לפי נורמות ההתנהגות שנובעות מאחריות חברתית.
 
ישנם משקיעים פרטיים, בעיקר בארה"ב, שנוהגים מזה עשרות שנים, שלא להשקיע בחברות שלא מתנהגות לפי צו מצפונם. לדוגמא, הם אינם משקיעים בחברות שמייצרות ומוכרות סיגריות, אלכוהול, נשק, או מייצרות לעצמן הכנסות המבוססות על הימורים. ברור, שאין ביכולתם של משקיעים פרטיים שפועלים כבודדים להשפיע על אופן ההתנהלות של חברות עסקיות, ולכן המטלה לגרום לשינויים בהתנהגותן של חברות ניצבת לפתחם של המשקיעים המוסדיים. אלה משקיעים לטווח ארוך וזה תואם את הגישה ששיקולים חברתיים וסביבתיים הם מטבעם ארוכי טווח. התחלה רצינית נעשתה בהולנד מצד קרן הפנסיה הגדולה באירופה – ABP ובארה"ב – מצד קרן קלפרס הידועה. זה לא מנע מראשי הקרן להסתבך בפרשת שוחד תמוהה, מה שמצביע על חלק מהבעייתיות של הנושא!
הגישה הזו אומרת שעל המשקיעים המוסדיים, בבואם לשקול השקעות במניות או באיגרות חוב של חברות, לשקול גם שיקולים חברתיים וסביבתיים. השקעות שמתבססות על שיקולים כגון אלה נקראות השקעות עם אחריות, או עם מודעות חברתית, ובלעז, Socially Responsible Investment, או בקיצור SRI. בהגדרה הרחבה יותר של המושג נכללים לא רק שיקולים חברתיים, סביבתיים ומוסריים, אלא גם שיקולים הכרוכים במשטר תאגידי, כמו גילוי נאות, שקיפות וכיו"ב.
 
שאלת האחריות החברתית שצריכים הגופים המוסדיים לשלב בהשקעות שלהם היא סבוכה יותר ממה שהיא נראית ממבט ראשון.

 ראשית: גופים אלה מנהלים כספים, לא שלהם, אלא של הציבור המורכב מפרטים רבים. השאלה היא מי הסמיך אותם לשקול שיקולים חברתיים, כאלה או אחרים, בשמם של המשקיעים. אולי המשקיעים מעוניינים במקסימום תשואה ואינם מתעניינים בשאלות אחרות.
 
שנית: השאלה של השקעות חברתיות מעלה דילמות מוסריות ואתיות וכרוכות בשיפוט ערכי סובייקטיבי. מה שנכון בעיני האחד לא בהכרח נכון בעיני השני. היכן עובר הגבול בין המותר להשקעה לבין האסור. למשל, מה לגבי חברה שעוסקת בייצור נשק שאופיו הגנתי בלבד? האם גם היא תוחרם מנקודת ראות השקעתית? ואם כן – מה יהיה על העובדים המועסקים בה? ומה על חברה המייצרת סיגריות? כלום לגיטימי להחרים אותה? והרי, אף אחד לא מכריח בן אדם לעשן? והאם, כאמור, מותר לגוף מוסדי להחרים אותה? האם חלק מהכספים שעל השקעתם הוא אמון, לא שייך למעשנים? סטטיסטית, וודאי שכן.
 
שלישית: נניח, שפועלות שתי חברות באותו תחום. האחת שמניותיה נסחרות בבורסה, והשנייה – חברה פרטית. שתיהן גורמות לזיהום סביבתי דומה. על הראשונה יופעל לחץ מצד המשקיעים, על השנייה – לא, לא לפחות מהכיוון הזה. מדוע? ומה לגבי חברה שמוכרת תרופות, ובכללן תרופה למניעת הריון לא רצוי, שנלקחת לאחר קיום יחסי מין, או אמצעי מניעה שנלקח קודם לקיומם? מה תהיה ההתייחסות של מנהל ההשקעות של הוותיקן לעומת מנהל קרן הפנסיה של מדינת ויסקונסין הליברלית? מה לגבי חברת ביוטכנולוגיה אשר מפתחת טכניקה לשיבוט חיות/אנשים?
יש אין ספור שאלות מסוג זה, שלגביהן יש אנשים עם עמדות מאוד מוצקות, נוקשות ובלתי ניתנות לפשרה, אבל בהרבה מאוד מקרים, עמדות קיצוניות משני צדי המתרס. מה אז?
 
רביעית: תמיד קיים גם החשש של ניצול ציני ושימוש לרעה בעטיפה היפה של עקרונות נעלים להשגת מטרות אינטרסנטיות, או אידיאולוגיות שאינן נחלת הכלל. דוגמא קרובה אלינו היא הקריאה של איגוד עובדי השירות הציבורי הבריטי לקרנות הפנסיה הבריטיות לחסל את כל השקעותיהן בישראל. לא מזמן הודיעו כמה גופים במדינות שונות כדוגמת נורבגיה על החרמת חברות ישראליות שמייצרות מחוף ל"קו הירוק".
 
חמישית ובאופן ספציפי יותר לגבי ישראל: ישראל היא משק קטן יחסית עם שוק הון מוגבל בהיקפו. קביעת מגבלות השקעה חברתיות לגופים מוסדיים עלולה לצמצם מאוד את מגוון ההשקעות הפוטנציאליות שלהם וגם לפגוע בנזילות של השוק.
 
כל השאלות האלה, אולי הטרידו את יוזמי הקמת ארגון "גלובל קומפקט" בשנת 2000, אך לא מנעו מהם את הקמתו. ארגון זה פיתח אמנה שמטרתה להפוך את התאגיד העסקי למנוף לשיפור פני החברה והצליח לצרף לשורותיו מאז יותר מ-5,000 עסקים מכ-120 מדינות.
האמנה מבוססת על "עשרת הדיברות" בסגנון "עשה ואל תעשה" ב-4 תחומים: שתי דיברות העוסקות בשמירה על זכויות אדם, ארבע דיברות בנושא התעסוקה, שלוש דיברות בנושאי הסביבה ואחת בנושא שחיתות.
 
 
עשרת הדיברות של האמנה הן:

1)       עסקים צריכים לתמוך ולכבד הגנה על תביעות בינלאומיות בנושא זכויות אדם.
2)       עסקים צריכים להבטיח שהם לא מעורבים בניצול לרעה של זכויות אדם.
3)       בסטנדרטים של תעסוקה – עסקים צריכים לאפשר לעובדים חופש התאגדות והכרה
          אפקטיבית במשא ומתן קיבוצי.
4)       לבטל מהלכים כוחניים נגד עובדים.
5)       לבטל כל העסקה של ילדים.
6)       לבטל כל אפליה בתעסוקה.
7)       להפעיל גישה זהירה בכל הקשור לאתגרים סביבתיים.
8)       ליטול יוזמה ולגלות יותר אחריות סביבתית.
9)       לעודד פיתוח טכנולוגיות ידידותיות לסביבה.
10)     לפעול נגד שחיתות בכל צורותיה, כולל שוחד, עושק וסחיטה. לפתח מדיניות ממוקדת
          ותוכניות למניעת שחיתות, ולפעול למען כלכלה עולמית שקופה יותר.
 
ישראל הצטרפה לארגון ביולי 2008 וכך נפתחה הדרך להצטרפות חברות ישראליות כאשר ארגון "מעלה" מרכז עבור הארגון את דיווחי החברות הישראליות שמצטרפות.
חרף הספקות והשאלות שהועלו קודם, התפתחה בעולם תעשייה של ניהול השקעות אתיות בסכום של טריליוני דולר. ה- Social Responsible Investments ,SRI, הוא נחלתם של משקיעים מוסדיים, ובראשם קרנות פנסיה, שמטבען פועלות לטווח הארוך ולכן מתאימות להיות ראש גשר לנושא הזה. אלה משקיעות את כספיהן לפי העקרונות האתיים, כאשר חלק מהן משתמשות במדדים מיוחדים שפותחו לעניין זה, וחלקן מעסיקות אנליסטים שזה עיסוקם.
 
בארה"ב המדד הוא D.J.Sustainability ובאנגליה – FTSE4Good. בכל מקרה יש שתי שיטות סינון: סינון חיובי שבו משקיעים בחברות שעונות לקריטריונים, גישה אופיינית לארה"ב וגם בישראל – "מעלה" ו-D.J. Sustainability , וסינון שלילי שמשמעו, משיכת כספים מחברות שאינן עונות לקריטריונים האלה, אופייני לאירופה.
 
בעקבות התפתחותה של תעשיית ההשקעות האתיות, נערכו בשנים האחרונות מספר מחקרים שבדקו את השאלה: האם השקעות אתיות מוכיחות את עצמן יותר מהשקעות "רגילות". אם התשובה הייתה חיובית, כי אז היה הרבה יותר קל להחדיר את הגישה הזו.
אלא, שהעולם המחקרי אינו מספק הוכחה לכך. במקרה הטוב, אפשר לומר שתוצאת המחקרים היא מעורבת.
 
 
הרעיון של השקעות אתיות הוא רעיון יפה, אבל הדרך לביצועו זרועת מוקשים הן בעולם והן בישראל. היא כרוכה בשיפוט ערכי ששונה מחברה אחת לרעותה, והוא גם ובנוסף עלול להיות מנוצל לרעה.
בכל מקרה הדרך לקידומו חייבת להיות, לדעתי, וולנטרית ולא באמצעות רגולציה.

נכתב ע"י צבי סטפק, 
יו"ר מיטב בית השקעות

פורסם לראשונה ב- The Marker