מזרח תיכון חדש נולד בפסגה בלי נשים

ד"ר בלה ברדה ברקת, פרשנית גאופוליטית וכלכלית סבורה כי יש תמונה אחת מפסגת שארם אל־שייח’ שתיזכר לדורות. שורה של מנהיגים, לבושים כהה, ניצבים זה לצד זה, מביטים אל המצלמות והם כולם גברים מלבד אחת.

ג׳ורג׳יה מלוני, ראש ממשלת איטליה, האישה היחידה בין 25 גברים שעמדו שם, בפסגה שניתן להגדירה כאחת הפסגות החשובות ביותר מאז הסכמי ברטון וודס בסיום מלחמת העולם השנייה.  במבט ראשון זו סצנה מוכרת.מאז שהמציאו פסגות, הגברים דואגים לנהל אותן, והנשים, אם בכלל נוכחות, נתפסות כחריגה אסתטית בפריים.

אבל התמונה הזו לא מצולמת ב־1944; היא מצולמת ב־2025, בעידן שבו בינה מלאכותית כותבת נאומים, רובוטים מנהלים משאים ומתנים, והעולם מתהדר בסיסמאות על “עתיד חדש”. ועדיין, אותו סדר ישן ממשיך להכתיב מי מדבר, ומי מצולמת ברקע. פסגת שארם לא הייתה רק כינוס מדיני; היא הייתה רגע סמלי בתולדות האנושות. מפגש שבו נציגי מדינות, תאגידים ובנקים דנו בעתידו של המזרח התיכון, האזור שבו האנרגיה, הדאטה והגיאופוליטיקה נשזרים זה בזה.

זו הייתה פסגה שנועדה לשרטט את קווי המתאר של “הסדר החדש”, כלכלי, ביטחוני, דיגיטלי. אך כמה אירוני שבפסגה שדיברה על “עידן חדש”, הנוף האנושי נראה ישן עד כאב. אפשר היה להתעלם, לטעון שהמגדר לא חשוב, שמה שחשוב הוא “מהות ההחלטות”. אבל זו טענה עייפה, שהוכחה כבר שוב ושוב כשקרית. מי שיושב סביב השולחן קובע מהי בכלל המהות. כשיש רק גברים בחדר, השיח על ביטחון נשמע כמו צבא; השיח על כלכלה נשמע כמו כוח; השיח על שלום נשמע כמו עסקה.

כשיש גם נשים בחדר, השפה משתנה, הקואורדינטות משתנות. מוח אחר נכנס לשיחה: כזה שמחפש פתרון, לא רק ניצחון. ג׳ורג׳יה מלוני, שממילא אינה פמיניסטית מוצהרת, מצאה את עצמה באירוניה היסטורית: האישה היחידה שמייצגת דור של בינה מלאכותית, עידן חדש, וסדר גיאופוליטי מתהווה. היא נראתה כמו פיקסל צבעוני בתמונה שחורה-לבנה. לא פלא שדונלד טראמפ, המנצח הבלתי רשמי על הפסגה, מצא לנכון לקרוא לה “beautiful young woman”. גם זה, במידה מסוימת, היה שידור חוזר של העבר.

במקום להתייחס אליה כאל מקבילה, הוא התייחס אליה כאל אובייקט. ובדיוק שם נחשפה הבעיה: גם כשהעולם משנה טכנולוגיות, הוא לא בהכרח משנה תודעה. פסגת שארם הייתה אמורה לנסח מחדש את חלוקת התפקידים בין מדינות, אנרגיה, דאטה ואלגוריתמים.

אבל לפני שמדברים על חלוקת תפקידים בין מערכות, אולי צריך לדבר על חלוקת תפקידים בין בני אדם. עולם שבו 25 גברים מתכנסים כדי לדון “בעתיד המזרח התיכון” הוא עולם שמתחיל את העתיד הזה עם טעות מבנית. אפשר לבנות גשרים דיגיטליים, לקודד תודעה מלאכותית, לעצב שווקים אלגוריתמיים, אבל כל עוד החדר עצמו סגור מבחינה מגדרית, לא באמת נולד כאן סדר חדש, אלא רק “גירסה משודרגת” של אותו עולם ישן, עטופה בממשק משתמש נוצץ.

אולי זו הסיבה שהפסגה הזו, על אף חשיבותה ההיסטורית, נראתה כמו צילום קבוצתי מתוך ארכיון.25 גברים שמנהלים את אותו “מזרח תיכון חדש” שכל אחד מהם מפרש אחרת, ואישה אחת שמסמלת מה היה יכול להיות אילו באמת היה חדש.

אם ברטון־וודס יצר את הכלכלה הגברית של המאה ה-20, כזו שהגדירה את העולם דרך פריון, תוצר וצבא, אז שארם הייתה הזדמנות ליצור את הכלכלה האנושית של המאה ה-21, כזו שמגדירה את העולם דרך הבנה, חוסן וקולקטיב.

אבל לשם כך, צריך להכניס לחדר יותר מאנרגיה פוליטית גברית, צריך להכניס תודעה נשית. וזה לא עניין של ייצוג “נכון” או של “העצמה”. זה עניין של יעילות קיומית. עולם שנשלט רק על ידי מחוללי כוח, מפתח פתרונות שמבוססים על מאבק. עולם שיש בו גם מחוללות חיים, מפתח פתרונות שמבוססים על ריפוי. וזה בדיוק ההבדל בין הסדר הישן לסדר החדש:האם נמשיך לשכפל את ההיסטוריה של גברים שמציירים גבולות, או שנאפשר לנשים לשרטט מרחבים.

הפסגה בשארם אל־שייח’ תוכרז אולי כסמל לשובו של הסדר הבינלאומי. אבל אם העולם באמת רוצה סדר חדש, עליו לשנות את תבנית הסדר עצמו. כל עוד נמשיך לראות תמונות שבהן אישה אחת מוקפת בעשרים וחמישה גברים שמדברים על עתיד המזרח התיכון, העתיד הזה יישאר, למרבה האירוניה, זהה עד כאב לעבר. 

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, פרשנית גאופוליטית וכלכלית