הגיבורים השקטים של המשק בזמן המלחמה

בשבוע שעבר, תוך כדי התארגנות לאימון הספורט השבועי, תפסתי חלקי שיחה בין חבר'ה שסיימו להתאמן. אחד מהם מיהר לחתוך כי הוא "צריך לקום מוקדם לעבודה". כששאלו אותו מי בכלל עובד עכשיו, הוא ענה בפשטות: "אני עובד חיוני". ואז הגיעה העקיצה. "מה כבר חיוני בך? כולה פקיד במשרד", זרק מישהו, וכולם נקרעו מצחוק. הבחור השתתק, נראה נבוך. אני לא מכיר אותו, אבל המילים האלו ישבו לי על הלב כל האימון. כמי שמנהל עסק שמוגדר חיוני ועובד כתף אל כתף עם התעשייה הישראלית, הרגשתי עלבון בשמו. לא בגלל הרוע, אלא בגלל חוסר ההבנה העמוק של מה זה אומר להיות "חיוני".

לא רק מדים ודרגות

בתקופה המאתגרת הזו, כולנו מתמלאים גאווה כשאנחנו רואים את צה"ל שלנו. אנחנו מצדיעים ללוחמים האדירים שמשלמים מחיר כבד, למשפחות שלהם, ולאנשי כוחות הביטחון שתכננו את המערכה הזו בדיוק ובמסירות. אנחנו מעריצים את המודיעין, את המפקדות האסטרטגיות – וכן, גם שם יש "פקידים" שבלעדיהם שום פקודת מבצע לא הייתה יוצאת לפועל. אבל יש קול אחד שפחות שומעים בתקשורת: העובדים החיוניים במשק.

כולנו יודעים להוקיר את כוחות החילוץ וההצלה שעובדים לילות כימים, את אלו שנשארים בחוץ בזמן האזעקות כדי להגן עלינו. אבל מאחוריהם עומדת תעשייה שלמה. תעשייה חיונית. הגיבורים שמאחורי המקלדת והמכונה עובד חיוני הוא עובד הייצור שמגיע למפעל תחת אזעקות, אחרי לילה בלי שינה, כי המפעל שלו עובד 24/7 כדי שלא יחסר פה דבר. אבל עובד חיוני הוא גם אותו "פקיד" שצחקו עליו באימון.

מדובר על שליחות בפני עצמם כי בלעדיהם הכול יעצור. בלי ה"פקיד"  במשרד, אין חומרי גלם לייצור.  בלי מתכנן העבודה, אין סדר ואין עמידה בזמנים. בלי מי שממלא ניירת איכות, המוצרים שלנו לא היו עומדים בתקנים הנדרשים להגנה. בלי איש הרכש, המחסנאי, והאורז – שום דבר לא היה נשלח ליעדו. בלי אנשי המחשוב והסייבר, הרציפות התפקודית של המדינה הייתה בסכנה.

העובדים כל אחת ואחד, הם הגאווה שלנו. החוסן הלאומי של ישראל נמדד לא רק בכמות המטוסים באוויר, אלא ביכולת של המשק להמשיך לנוע, לייצר, לשלוח חשבוניות, לנתח מלאי ולפתור צווארי בקבוק טכנולוגיים בזמן אמת. תודה לכם, אנשי הכחול-לבן העשייה שלנו לא נעצרת כי אתם מחויבים. אתם הגיבורים השקטים של הכלכלה הישראלית, במיוחד בעסקים הקטנים שבהם המעטפת קטנה יותר וכל עובד הוא עולם ומלואו.

לפעמים צריך פשוט לעצור ולהגיד תודה. תודה למי שקם בבוקר למשרד או למפעל למרות הפחד, למרות העייפות, ולמרות העקיצות בחדר הכושר. אתם לא "כולה פקידים", אלא עמוד השדרה של המדינה הזאת. גאה להיות שייך לתעשייה כחול-לבן. 

דווקא ברגעים הקטנים של היומיום, מתגלה האמת הגדולה: אין ספק כי  צריך להוקיר את מי שנמצא בחזית, אך חשוב לזכור את מי שממשיך להפעיל את המערכת מאחור. מי שמוודא שהאספקה מגיעה, שהמכונות עובדות, שהנתונים זורמים ושיש מי שמחזיק את ההגה כשהמציאות סוערת. העובדים הללו אומנם לא בכותרות, אבל בלעדיהם הכותרות עצמן לא היו נכתבות. הם הדבק שמחזיק את הכלכלה, את התעשייה ואת שגרת החיים, גם כשהשגרה רחוקה מלהיות רגילה.

הכותב הוא לירון טופז, מנכ"ל תאת ישראל