ראיון בלעדי  עם פרופ` דן בן דוד על כלכלת ישראל >>> זה ייגמר בבכי

 ליד 1: אנחנו במצב התעסוקתי הכי טוב שלנו מזה כמה שנים, המערב במצב הכי רע שלו מזה כ-80 שנה מהשפל הגדול. ובכל זאת הפער בין המצב הכי גרוע שלהם, למצב הכי גרוע שלנו, יותר גדול ממה שהיה לפני שלושים שנה

ליד 2: מחצית מהילדים היום בישראל מקבלים חינוך מתחת לעולם שלישי, זו הקבוצה שגדלה הכי הרבה. זה כבר מצב שמחייב הגדרה מחדש של ביטחון לאומי. כי זה לא רק לספור טנקים ומטוסים. כי הילדים הללו כשיגדלו, הם לא יוכלו להתמודד במשק גלובלי. אז המקסימום שאנחנו מסתכלים עליו הוא משק של עולם שלישי. ומשק של עולם שלישי לא מחזיק צבא של עולם ראשון

ליד 3: נפל דבר בישראל, אנשים נכנסו לפוליטיקה כי הם רוצים לתקן את המדינה. השאלה אם זה ימשיך להיות כך, או שהם יהפכו להיות ציניים כמו הוותיקים. הציבור בישראל הוא ציבור בריא, בסופו של דבר אנחנו עושים את הדבר הנכון, גם אם בדרך משתמשים בכל האופציות הבעייתיות.

לרגל הקמת הממשלה החדשה, ולאור העובדה שיש, לי לפחות, תחושה ששינוי הוא אפשרי, נפגשתי עם הפרופ' דן בן-דוד, מי שעומד ברשות מרכז טאוב למחקרי מדיניות. מרכז טאוב הוא מרכז שמטרתו העיקרית היא לתת ביסוס עובדתי שאפשר עליו יהיה לגבש מדיניות.

בוא נתחיל קצת מרקע עליך

לפני כ-14 שנה, ב-1999 נפל אצלי האסימון לגבי העובדה שהכיוונים ארוכי הטווח שבהם צועדת המדינה, הם אינם ברי קיימא. מאז אני עוסק בזה, מנסה להבין את הבעיות המרכזיות.

בעבר אפילו בחנת אפשרות לנסות ולתקן מבפנים מתוך המערכת הפוליטית

הייתי מועמד מטעם קדימה, הבא בתור אחרי שלמה מולה. באותו זמן פנו אלי בהצעה לנהל את מרכז טאוב.

אפיין את ההסתכלות של מרכז טאוב

במרכז טאוב בבסתכלות היא קצת שונה. הסתכלות ארוכת טווח על המשק הישראל. השיח הציבורי בארץ מתנהל סביב היום ועכשיו, זה חבל, כי כשהכל זורם ואין בעיות, לא רוצים לעשות שינויים. כשיש משבר אפשר לנצל את זה כדי לפתור בעיות ולנצל את זה לשינויים ארוכי טווח.

אנחנו במשבר?

המצב הכלכלי של ישראל ביחס למדינות המערב, יחסית טוב, בכמה מובנים – אבטלה, צמיחה וכיו"ב. הדגש הוא על יחסית – הם במצב רע, המשבר הגדול שלנו היה לפני כעשור. הבעיה אצלנו היא שהתואי בטווח הארוך הוא בעייתי. יש צמיחה, אבל אנחנו הולכים ונסוגים מול מדינות המערב כבר למעלה מ-40 שנה.

בוא נתחיל במה שדווקא יותר טוב

ברבע מאה האחרונה, יחס חוב-תוצר שלנו ירד, כפי שאפשר לראות בתרשים 1, בדוח מצב המדינה לשנים 2011-2012, שיצא על-ידי מרכז טאוב. אצלם יחס חוב-חוצר עלה אצלנו ירד, פשוט החלפנו מקום עם המדינות המובילות.

 הבעיה היא שלמרות שאצלנו היחס הוא בתוואי יורד, אנחנו עדין משלמים ריבית גבוהה יותר ביחס לעולם המערבי, בין אם זה בשל מיקומנו האזורי, ובין אם זה בשל טעויות עבר. את תשלומי הריבית הגבוהים אפשר לראות בתשלומי הריבית (בכסף) ביחס לתוצר, כפי שאפשר לראות בתרשים 2 מהדוח האמור. אפשר לראות בתרשים 3, שאנחנו משלמים ריבית ועמלות בהיקף שהוא גבוה יותר מכל תקציב החינוך של מדינת ישראל. מכאן מגיעה החשיבות לשמירה על משמעת פיסקאלית. זה כסף שזורקים לים מידי שנה.

אז מצד אחד ההתנהגות הכוללת של הורדת החוב היא נכונה, מצד שני זה מחייב חלוקה פנימית בשום שכל, כי יש לך פחות כסף לחלק. וכאן אנחנו בבעיה.
 
 

אם מסתכלים על שיעורי הצמיחה של ישראל, תרשים 4, אפשר לראות שאנחנו צומחים כיום מהר יותר ממדינות ה-G7 (אלו המדינות שאליהן אנחנו רוצים להידמות – אנגליה, צרפת, איטליה, יפן, ארה"ב, קנדה, גרמניה). הם פשוט במשבר, ואנחנו יצאנו ממשבר שהיה לפני כעשור.
 
 
 

גם מבחינת שיעורי אבטלה אנחנו במצב טוב יותר.

בוא נעבור לדברים הפחות חיוביים במשק, איפה הבעיות שבפניהם ניצב המשק שלנו

הבעיות ארוכות הטווח הן בעיות הפריון בעבודה, ובעיית התעסוקה באופן כללי. אלה שתי בעיות שעומדות מאחורי הצמיחה הנמוכה יחסית, ומאחורי העוני והאי שוויון.

פריון מביא בתוכו את שיעור ההשתתפות בכח העבודה

זה בעצם נתון שמביא את התוצאה לשעת עבודה, לא משנה אם עובדים משרה חלקית או מלאה, בלי מובטלים וכיו"ב. מה הישראלי מייצר בשעה. ככל שאתה מייצר יותר בשעה, אפשר לשלם לך יותר, הדברים מן הסתם מחוברים זה לזה. הפריון אצלנו הוא מאוד נמוך, למרות העובדה שזו מדינת הסטארט-אפ. כדי שיהיה פריון גבוה צריך חדשנות. אם בוחנים פרמטרים כמו רמת האוניברסיטאות בישראל (תרשים 9), או כמות הפטנטים בארץ (תרשים 10), אנחנו מובילים. כלומר, יש לנו יכולת יצירתית, חדשנות. הבעיה היא בפריון נמוך – המסמר הוא בתרשים 12.
 
 

 במונחים יחסיים אנחנו הולכים ונסוגים ביחס למדינות המערב כבר קרוב ל-40 שנה. זאת אומרת אנחנו צומחים והם צומחים אבל מסלול הצמיחה אצלנו יוצר נסיגה ביחס למדינות המערב. זה ייגמר בבכי.

יש לנו בעצם כאן בארץ שתי מדינות שונות לגמרי. מדינה אחת בחזית הידע האנושי, מדינת היי-טק, רפואה מתקדמת, אלה אנשים שיכולים לעבור בקלות לכל מדינה בעולם בלי כל בעיה. יש עוד מדינת ישראל, וזו המדינה שלא מקבלת כלים לעבוד במשק מודרני. החלק הזה של המדינה הוא גדול וגדל. זו משקולת שהולכת וגדלה, שמושכת את הכל למטה, ואפשר לראות את זה בפריון. היכולת של המשק לסחוב בעלייה, היכולת הזו הולכת ונעלמת.

ואלה עוד אנשים שעובדים

וכאן אנחנו מגיעים לנתון בתרשים 13, והוא שיעורי התעסוקה, במיוחד בקרב גברים. שיעורי התעסוקה הולכים ונסוגים ביחס ל-G7. בתחילת שנות ה-90 נקלטו העולים ממדינות חבר העמים, שיצרו מעין בועה שלילית. בנוסף יש עוד בועה שלילית בשנות האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות האלפיים. מאז אנחנו יוצאים מזה. אבל – וכאן יש נקודה חשובה – אנחנו במצב התעסוקתי הכי טוב שלנו מזה כמה שנים, המערב במצב הכי רע שלו מזה כ-80 שנה מהשפל הגדול. ובכל זאת הפער בין המצב הכי גרוע שלהם, למצב הכי גרוע שלנו, יותר גדול ממה שהיה לפני שלושים שנה. 

 
כלומר אנחנו הולכים ונסוגים בשיעור העובדים. ואלה שכן עובדים הפריון שלהם הולך ונסוג. זה בא לידי ביטוי בשני דברים מרכזיים – רמת החיים הכללית במדינת ישראל שהולכת ונסוגה, ובעיית העוני ואי-השוויון.

כאן מדובר בפירוש על איום קיומי. יש אנשים שרוצים לחיות בארץ ויחיו בה לא משנה מה. כסף לא משנה. אבל ככל שהפער בין מה שאפשר להשיג בחו"ל לבין מה שאפשר להשיג כאן גדל, יותר ויותר צעירים לא יהיו פה. לזה יש השלכות עצומות על עתיד המדינה. דמוגרפיה זה לא רק מי נולד, אלא גם מי נשאר.

זה בעצם בריחת המוחות שמדברים עליה

לפי עבודת מחקר שעשיתי לפני כמה שנים בתחום, באנגליה, על כל 100 מרצים יש 3 בארה"ב. וזה נחשב גבוה מאוד. אצלנו על כל 100 מרצים יש 25. זה סיפור מאוד בעייתי.

איך זה במדינות מתפתחות, למשל הודו?

אצלם אין כל-כך רמה, אז זה פחות בעייתי. תוכניות MA ודוקטורט בחוגים לכלכלה של האוניברסיטה העברית ותל-אביב, אוחדו, כי אין מרצים שיאיישו את הסגל בשתי הפקולטות. מצד שני, בארה"ב אלה שמסתכלים על מסלול קביעות, בעשר המחלקות הטובות, 1 מכל 7 הוא ישראלי. בשביתת הרופאים אחרי שנחתם הסכם, רופאים צעירים פשוט התפטרו. הרופאים הם ברמה אמריקאית, אבל מתוגמלים כרופאים ישראלים.

בוא נדבר על אי-שוויון, מה הגורמים שאתה רואה כאחראים לאי-שוויון

הבעיות העיקריות הן שתיים. קודם כל תשתית אנושית – חינוך. בעיה שנייה זה תשתית פיזית בישראל.

בתשתית פיזית, מדובר בעיקר על תשתית התחבורה בישראל. הצפיפות על הכבישים בארץ, היא פי-2 מהמערב, כאשר בארץ כמות המכוניות היא מחצי מהכמות ב-OECD. מישהו פשוט שכח לבנות כבישים ורכבות. היום אנחנו כבר משקיעים בהיקף דומה למערב, העניין הוא שהם בנו את התשתית ורק צריכים לתחזק. אנחנו צריכים לבנות תשתית, ולכן צריכים להשקיע הרבה יותר.

 
איך זה קשור לפריון?

אם יש פי-2 צפיפות, צריך פי-2 יותר נהגי משאיות למשל. לא הכל מסתכם בהיי-טק. יש בזבוז משאבים עצום כי הכל תקוע.

ומה עם חינוך

חינוך זה הבעיה המשמעותית שמתפתחת כאן. משנת 99' הילדים הישראלים הם מתחת לכל אחת מ-25 מדינות המערב הרלבנטיות. זה כאשר מוציאים את החרדים מהמשוואה, שלא לומדים את החומר בכלל, ורמת החינוך שלהם היא מתחת לרמת חינוך של עולם שלישי.

למרות שהמבחן האחרון היה בסדר

נכון, מבחן TIMS הראה שיפור די משמעותי. יש תהייה איך הגענו לנתונים הללו. כי רפורמה לא ממש היתה כאן.

בעצם, לימדו את הילדים לעבור את המבחנים בלבד

אם זה כל מה שהיה, אז אולי מצבנו לא כזה נורא, כי זה אומר שכשרוצים ללמד משהו אז מצליחים איכשהו ללמד את זה. השאלה היא על-חשבון מה זה בא.

במבחני המיצ"ב, שנערכים כל שנה, אנחנו לא רואים הישגים כמו ב-TIMS, גם במתמטיקה, שם היה השיפור המשמעותי ביותר, ההישג נעלם לפי המיצ"ב. לכן ממבחן TIMS האחרון לא ניתן להסיק כלום.

הבעיה היא אחוזי ההשתתפות במערכת החינוך. בתרשים 17 אפשר לראות ש-52% מתלמידי מערכת החינוך, יש הישגים מתחת לעולם ראשון. אבל ל-48% מתלמידי מערכת החינוך יש הישגים מתחת לעולם שלישי.

אם בוחנים את קצב הגידול, הרי שהמערכת הממלכתית גדלה בפחות מ-0.5% לשנה, אצל החרדים קצב הגידול הוא 57%. כלומר מחצית מהילדים היום בישראל מקבלים חינוך מתחת לעולם שלישי, וזו הקבוצה שגדלה הכי הרבה. זה כבר מצב שמחייב הגדרה מחדש של ביטחון לאומי. כי זה לא רק לספור טנקים ומטוסים. הילדים הללו כשהם יגדלו, הם לא יוכלו להתמודד במשק גלובלי. זה אומר שאנחנו מסתכלים על משק של עולם שלישי. משק של עולם שלישי לא מחזיק צבא של עולם ראשון. ובלי היכולות הצבאיות שיש לנו מדינת ישראל לא מתקיימת.

חייבים להגיע לילדים הללו, וחייבים לעשות את זה מחר. האנומליה היא שכל הידע כאן, עדין – זה לא מובטח לנצח. מי שיש לו שלושה ילדים כבר לא הולך להשלים בגרויות בפיזיקה ובמתמטיקה. אנחנו כמדינה חייבים מהנדסים, רופאים, חייבים אנשים שהם בחזית הידע העולמי, ואנחנו מוציאים אותם ממאגר הולך וקטן, אז הם לא יישארו כאן, כי הנטל עליהם הולך וגדל.

 יש נקודת אל-חזור, דמוגרפית, דמוקרטית, שעד אליה עוד אפשר למצוא רוב בכנסת, אולי אפילו בעוד כנסת אחת או שתיים. אפשר לקבוע מדיניות שתשנה את המסלול הכולל. באיזשהו שלב הדמוגרפיה תכתיב מסלול שהוא לא בר-קיימא, ואז זה רק עניין של זמן עד שהכל יקרוס.

המחאה החברתית לא נגעה בדברים הללו

המחאה עסקה בנושאים שהם סימפטומים של מה שדיברנו. קח לדוגמא את הדיור. האשמים המקובלים הם שרוב הקרקע של המדינה, והמנהל פועל כמונופול שדואג לייקר את הכל במקום לרווחת הכלל.

מבחינתו רווחת הכלל זה שהמדינה תקבל כמה שיותר על הקרקע

הוא לא פועל ממניע של דיור בר השגה לאוכלוסיה. אבל הוא לא האשם העיקרי, יש למשל גם זרים שקונים דירות שנשארות ריקות מכל מיני סיבות. אין ספק שזה מייקר. אבל גם זה לא הסיפור המרכזי.

הבעיה המרכזית, ודיור הוא דוגמא טובה לקצה הקרחון. שני הדברים הכי חשובים היום למשפחה צעירה שגרה במרכז העיר הם חינוך ותעסוקה. אם החינוך הכי טוב בארץ יהיה בפריפריה. ומחברים את הפריפריה בתשתית ראויה – רוב האוכלוסיה היתה במרחק של חצי שעת נסיעה מהמרכז. משפחה היתה יכולה לפתור את שתי הבעיות המרכזיות שלה. לא לוותר על חינוך לילדים, ופותרת בעיה של תעסוקה. היא גם היתה יכולה להכפיל את מרחב המגורים שלה.
לא רק שהיינו פותרים את בעיית הדיור, על הדרך היינו פותרים את הבעיה המרכזית שלנו. הילדים שגרים בפריפריה היו מקבלים חינוך טוב יותר. היתה להם גישה לאוניברסיטאות, נגישות למקומות עבודה בערים. במחאה החברתית אנשים דיברו על מה שמציק להם.

השיח לא הולך למקומות האלה בכלל

הציבור לא מבין בזה בכלל. אם אנחנו נעניק טיפול סימפטומטי לדיור, נטפל במנהל מקרקעי ישראל, נשחק קצת עם שיעורי המס, אנחנו מפספסים הזדמנות. העניין הוא לטפל טיפול שורש בבעיות ארוכות הטווח של המדינה.

אז הנה עכשיו יש ממשלה חדשה, חברי כנסת חדשים, יש תקווה?

מבחינתי, הבחירות הנוכחיות הן המשך ישיר של המחאה החברתית. זה אומר שמשהו מאוד בריא קורה בארץ. גם אם אנשים לא מבינים ולא רואים את הגרפים, יש תחושת בטן אצל חלק גדול מהציבור שמשהו מאוד רע קורה כאן, שצריך שינוי, ורואים את זה בהרכב הנוכחי בכנסת הזו. קרוב ל-50 ח"כים זה חסר תקדים. בפעם הראשונה, הבחירות נסבו סביב נושאי פנים, על אף כל האיומים מבחוץ, שהיו ועודם. זה חצה ימין שמאל. אפשר גם לראות את זה בקשר בין לפיד ובנט. הם מדברים על טיפול בבעיות הפנים של ישראל. כאן אין ימין ושמאל. אם נעשה את זה היום, לא נצטרך להתחיל אתה הטיפול בבעיות הללו בעתית, אלא רק לטפל במבוגרים של היום.

אז איך מעלים את פריון העבודה?

העלאת פריון העבודה מתקשר להשתתפות בשוק התעסוקה. צריך עדין לדון בשיתוף האוכלוסיה החרדית בכח העבודה, ואת זה עושים על-ידי זה טיפול בצוק הזה שנקרא גיוס לצה"ל, ובצוק השני שנקרא למודי הליבה, כאשר החלק השני הוא החשוב יותר.

שיעורי התעסוקה של החרדים זהים לאנשים חסרי השכלה. מגמת הירידה בתעסוקה של חרדים, תואמת את הירידה בתעסוקה של חסרי ההשכלה. זה לא סביר. הם הולכים להיות קבוצה מאוד גדולה. אמנם הם עדין רק 8% מהאוכלוסיה אבל הם 20% מהילדים. אם לא יהיו להם כלים להתקיים במשק מודרני, איך אנחנו נתקיים. הם לא לומדים מדע, לא לומדים אנגלית, מתמטיקה קלוקלת. אפשר למצוא עילויים שיכולים להתגבר על זה, אבל זה לא נכון לגבי אוכלוסיה שלמה. אין להם פתרון קסם לדלג על 12 שנות לימוד. לאף הורה אין זכות למנוע מילדיו את הכלים להם הוא יזדקק כשיגדל. כל מדינה קובעת מה צריך ללמד, אפשר ללמד מעבר לזה, אבל דת לא יכולה להחליף ליבה.

 זה אומר, שמבחינתך בעיית לימודי הליבה קודמת לגיוס חרדים

נכון. לכן הצעתי עיסקה, לשר החינוך הקודם ולזה שלפניו. כל מי שהיום מכיתה ט' ומעלה, שכבר לא לומד ליבה. נפטור אותו מצבא. נכשיר אותו ונשדרג את השכלתו, צא לעבוד ואתה פטור מצבא. מי שעדין לא הגיע לכיתה ח', חייב ללמוד לימודי ליבה, בלי הנחות, עד כיתה י"ב. אחר-כך הוא גם יתגייס לצבא, ושהצבא יחליט אם רוצה אותו או לא. אם הצבא לא רוצה אותו, אז שילך למשטרה, כי יש לנו גם בעיה משמעותית של אכיפת חוקים במדינה. המשטרה תשלם כמו חיילי חובה, והעלות לא תהיה גבוהה, כך נגדיל את כח השיטור ואת האכיפה.

יש מאבק מתמיד בין רצוי לאפשרי. למשל בגיוס, אולי אפשר לפטור את האוכלוסייה הזו בכלל. זה ינתק את החרדים מראשי העדה החרדית, זה יאפשר להם לעבוד, וזה יניע תהליך של היטמעות בשוק העבודה. זה יגרום לכך שבסופו של יום הם בעצמם יבקשו ללמוד לימודי ליבה
זה היה אולי אפשרי לפני 20 שנה. לא עשינו את זה. היום הילדים שלהם הם 20% מהילדים. אין לנו את הזמן לחכות 15 שנה שהם יתחילו ללמוד את מה שצריך. את לימודי הליבה הם צריכים להתחיל מחר. בזבזנו את הזמן שאפשר לחכות שהם יבינו.

אפשר להשוות את זה לבריאות. אף מדינה, כולל ישראל, לא מאפשרת להשתמש בדת כתירוץ לא להציל את חיי הילד שלו, אם יש תרופה שיכולה לעזור. כאן אני מדבר על להציל את המדינה. אין לאף הורה זכות למנוע את זה. בארה"ב אתה חייב ללמוד, אין מצב שמישהו יכול למנוע מילדיו את הבחירה מה לעשות כשיהיה גדול. זו זכותו של הילד. אם תמנע ממנו את זה היום, לא תהיה לו שום בחירה כשיגדל.

מה עם האוכלוסייה הערבית?

גם עליהם זה צריך לחול. אותם לא צריך לשכנע שזה חשוב. צריך לשדרג בצורה משמעותית את מערכת החינוך שלהם, ולהפסיק עם האפלייה נגדם. הם מנגד, צריכים לשרת את מדינתם. במקרה שלהם לא בצבא, אבל במשטרה. אין סיבה שלא. שיתגאו במדינה. לא אפשרי שחצי מהאוכלוסייה (ערבים וחרדים) תרגיש שאין לה שום קשר עם המדינה.

ואיך גורמים להם לעשות את זה?

הכיוון הוא סנקציות כלכליות ולא פליליות. לא ניתן לכלוא כמויות אנשים. אנחנו מממנים היום אורח חיים של אי עבודה בהיקפים שאין להם אח ורע בעולם. אם אנחנו אלה ששולטים בקופה, אפשר לקבל הרבה תשומת לב כשסוגרים את הברז.

דיברת על זה עם לפיד?

דיברתי איתו. אנחנו מדברים עם כולם. זה חוצה ימין ושמאל. זה מתחיל לקבל תשומת לב. אפשר היה לראות משהו יוצא דופן אחרי הבחירות. הפוליטיקאים הוותיקים לא הבינו שמי שנבחר רוצה להגשים את מה שהוא נבחר בגללו. את מה שהוא אמר במערכת הבחירות. זה לא רק ססמאות. נפל דבר בישראל, אנשים נכנסו לפוליטיקה כי הם רוצים לתקן את המדינה. השאלה אם זה ימשיך להיות כך, או שהם יהפכו להיות ציניים כמו הוותיקים. הציבור בישראל הוא ציבור בריא, בסופו של דבר אנחנו עושים את הדבר הנכון, גם אם בדרך משתמשים בכל האופציות הבעייתיות.

השאלה איך אפשר להבטיח שהדברים באמת יקרו?

כדי להבטיח את זה צריך לשנות את שיטת הממשל. זה החטא הקדמון. קח את השיקולים לבחירת שרים – אתה לוקח את האוייבים הכי גדולים שלך, וממנה אותם לשרים כדי שהם לא יפילו אותך. זו שיטה שבוחרת את האנשים הכי פחות מתאימים, כי השיקול מתאים/לא מתאים הוא לא רלבנטי.

לדעתך ועדת טרכטנברג עשתה את עבודתה נאמנה?

היה פער גדול בין חלק המבוא בדו"ח, לחלק ההמלצות. בחלק המבוא הם זיהו את הבעיות העיקריות, אבל בתור ועדה מקצועית הם לא היו צריכים להכניס שיקולים פוליטיים של מה אפשר לעשות ומה אי אפשר. כל מה שהצביעו עליו במבוא, היו צריכים לתת יעדים ומחירים ולצאת לדרך.

יש דיבור גם על הון שחור, גם אתם עסקתם בכך במרכז טאוב

לפי נתונים מהבנק העולמי, היקף ההון השחור בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי. קרוב לרבע מהתוצר. זה אומר מעל 200 מיליארד שקל. גם אם נניח שהם טועים וזה רק חצי מהסכום, עדין מדובר על סכום מדהים של 100 מיליארד שקל.

יש שני סוגים של כלכלה שחורה – האינסטלאטורים, ספריות, ומורים פרטיים. ויש את תכנוני המס האגרסיביים. יש טענה שאומרת שחלק גדול מההון השחור מגיע בשל תכנוני המס הללו
תכנוני המס, ככל שהם יהיו בעייתיים, זו עדין פעילות מדווחת, שפשוט לא מצליחים לגבות את מה שצריך. הון שחור זה משהו אחר לגמרי. צריך להוסיף להון השחור גם פעילות פלילית – זנות, סמים, שלגבי זה שאין לנו כל מידע. בתכנוני המס צריך לטפל, אבל זה בנוסף להון השחור. טיפול בתכנוני המס זה קשור ללחצים פוליטיים של בעלי הון. 

כאן יש אולי עוד נקודה חיובית, והיא שחלק מאוד מרכזי מהממשלה לא קיבל מנדט מאף בעל הון הם לא עזרו לא ללפיד ולא לבנט

היתרון של בנט ולפיד הוא שכל אחד מהם, בדרכו, לא הגיע לפוליטיקה כדי לעשות כסף, או כדי לקדם משהו אישי או משפחתי. הם באו מתוך אידיאולוגיה, הם באו לתקן מדינה. כל אחד לשיטתו. זה זן חדש, מהסוג שהקימו פה את המדינה. הרבה שנים חסרים לנו אנשים כאלה.

מה הם יכולים לעשות כדי לגזור סרטים מחרתיים, הרי חינוך זה מאוד מבורך, אבל התוצאות יבואו עוד הרבה שנים, ולא בטוח שהם יישארו בעוד 10-15 שנה כדי לראות את זה מתגשם. פוליטיקאים רוצים להיבחר מחדש, ולעשות דברים שיורגשו כבר מחר. יש דברים שהם יכולים לעשות כדי להביא תוצאות בטווח קצר, וגם נכונים לטווח ארוך?

דבר שאפשר לעשות מחר בבוקר זה שקיפות תקציבית. אנחנו לא יודעים כמה מקבלת כל קבוצת אוכלוסייה. אין דיון אמיתי מהם סדרי העדיפויות האמיתיים של מדינת ישראל. זה דבר שלא מתקבל על הדעת, ואת זה ניתן לשנות יחסית מהר.

זה קיים בעולם?

יש מדינות עם שקיפות יותר גבוהה משלנו, אבל אין מדינה שבה יש שקיפות מלאה. כל אחד נהנה מעירפול מסויים. כל אחד יש לו את האינטרסים שלו.

אנחנו כמדינה רוצים להעדיף אדם א' על אדם ב', למשל אם הוא נכה. אנחנו מעוניינים שאנשים יגורו ליד הגבולות. אבל הדיון צריך להיות שקוף. מנתונים שאספתי לפני כעשור, עולה למשל שבגליל מקבלים יותר מאשר בנגב, בהתחשב בגודל האוכלוסייה, ובנטרול רמת חיים. אני לא מכיר העדפה מודעת לגליל לעומת הנגב. יתכן שזה סתם חוסר סדר. זה גם גורם לשחיתות. למרות שאין לי סיבה להעריך שהשחיתות כאן גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות.

מה עם מערכת המס?

זה עוד גורם שצריך לעשות בו סדר. להוריד פטורים שנהנים מהם קבוצות. ליישר קו, ולהחיל מס על כולם. להחיל דיווח פרסונלי, וכמובן להגביר אכיפה. אם אתה חושב שיש סיכוי די טוב שיתפסו אותך, אז זה יגרום לאנשים להתנהג כראוי, יותר מאשר אם הקנס גבוה. הרי אם אתה לא חושב יתפסו אותך, הקנס לא ממש מהווה גורם מרתיע.

רק 49% מהאוכלוסייה משלמים מס הכנסה. כלומר הרוב לא משלמים בכלל. כשבאים לתקן בעיה מקומית, או סמפטום, הדרך לעשות את זה היא לבחון האם זה משרת טיפול שורש של בעיה ארוכת טווח. לא צריך לבזבז משברים. קח את המשברים ותבנה מהם.

 מאת: משה מימון

הנתונים, המידע, הדעות והתחזיות המתפרסמות באתר זה מסופקים כשרות לגולשים. אין לראות בהם המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הצעה או  או שיווק השקעות או ייעוץ השקעות ב: קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות או כל נייר ערך אחר או נדל"ן– בין באופן כללי וביןבהתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא – לרכישה ו/או ביצוע השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות בין התחזיות המובאות בסקירה זו לתוצאות בפועל. לכותב עשוי להיות עניין אישי במאמר זה, לרבות החזקה ו/או ביצוע עסקה עבור עצמו ו/או עבור אחרים בניירות ערך ו/או במוצרים פיננסיים אחרים הנזכרים במסמך זה. פאנדר אינה מתחייבת להודיע לקוראים בדרך כלשהי על שינויים כאמור, מראש או בדיעבד. פאנדר לא תהיה אחראית בכל צורה שהיא לנזק או הפסד שיגרמו משימוש במאמר/ראיון זה, אם יגרמו, ואינה מתחייבת כי שימוש במידע זה עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש.