דה מרקר-ג`ון נוסרה
26/10/2007
האם ידעתם שבימים אלו מלאו 20 שנה למפולת של 1987? לעולם לא אשכח את היום ההוא. היה זה יום שני, 19 באוקטובר, ואני הייתי בבוסטון, שם עבדתי על כתבה על חברת ניהול הקרנות פידליטי עבור מגזין "אסקוויר". הרעיון לכתבה נולד במוחו של העורך דאז, לי אייזנברג, שהתעניין בשוק הפרי שהחל ב-82`.
"משהו חדש קורה", הוא אמר לי, והוא צדק. ב-15 השנים שקדמו ליום ההוא התרחש שינוי גדול בשוק. עם עלייתם של ברוקרי הדיסקאונט, ביטולן של העמלות הקבועות, מיסודם של חשבונות פרישה אישיים ומאות שינויים אחרים, שוק המניות עבר דמוקרטיזציה. שוקים פריים כבר ארעו בעבר, אולם זה היה הראשון שבו שיעור גדול של בני המעמד הבינוני השקיע את חסכונותיו בשוק המניות. נהפכנו לאומה של משקיעים, ובעזרת השם, כולנו עמדנו להתעשר.
אז זהו, שלא ממש.
בוקר יום שני ההוא היה מבשר רעות. לאחר קיץ של עליות אדירות נפל מדד דאו ג`ונס ב-11% בשבוע שלפני כן, שהיה הגרוע ביותר שלו מאז מלחמת העולם השנייה. מרכזי השירות של פידליטי היו מוצפים בשיחות טלפון ממשקיעים מבוהלים.
כשהפעמון צלצל באותו יום, ארע הגרוע מכל. השוק החל לקרוס ולא עצר. עד הסגירה איבד מדד סטנדרד אנד פור`ס 23% ביום הגרוע ביותר בתולדות השוק האמריקאי. "זה היה כמו סרט של פליני, אלא שאנחנו השתתפנו בו", כתב יועץ ההשקעות ג`ון ספונר במאמר ב"בוסטון גלוב".
ג`ון צוויג, שהיה אז כתב צעיר ב"פורבס", מספר כי אנשי המערכת לטשו עיניים אל מסכי הטלוויזיה בהלם מוחלט. "מה גורם לזה?" הוא שאל את עצמו. בעשרים השנים שאחרי כן, ב"פורבס", ואחרי כן במגזין "מאני", ניסה צוויג למצוא תשובה לשאלה. ובספרו החדש "Your Brain & Your Money" בהוצאת סיימון אנד שוסטר, הוא קרוב לתשובה הזו יותר מאי פעם.
בספרו של צוויג מופיע סיפור על הכלכלן הנודע הארי מרקוביץ, שזכה בפרס נובל בזכות תיאוריית הפורטפוליו המודרנית, והוכיח את חשיבות הגיוון בהשקעות. הסיפור מדגים כיצד כולנו פועלים בנוגע להשקעות. מרקוביץ עבד בתאגיד ראנד, ורצה לשנות את ההשקעות בחשבון הפרישה שלו. הוא ידע מה צריך לעשות: "הייתי צריך לחשב את המיתאם המשותף של כל סוגי ההשקעות כדי למצוא את הדרך היעילה ביותר להשקיע - כלומר להקטין את הסיכון בתיק ההשקעות ככל האפשר".
"ואולם במקום לעשות כך", הוא מספר, "תיארתי לעצמי עד כמה אתאכזב אם שוק המניות יעלה ואני לא אהיה בו - או אם הוא ירד ואני אהיה מושקע בו לחלוטין. אז חילקתי את השקעותיי חצי-חצי בין מניות לאג"ח". כפי שמציין צוויג, מרקוביץ לא היה מסוגל ליישם את התיאוריה שזיכתה אותו בפרס נובל כשהיה מדובר בכספו שלו.
כלכלנים באותם זמנים האמינו אמונה תמימה בקונצפט של "האדם הכלכלי" - תיאוריה שלפיה אנשים תמיד פעלו בצורה הטובה ביותר לאינטרס האישי שלהם. אולם מרקוביץ, למרות שהיה כלכלן נודע ביותר, לא היה דוגמה ל"אדם הכלכלי".
הולכים עם העדר
מרקוביץ אינו לבד. רובנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות בהשקעותינו - לגוון, להתעלם מהרעש בשוק, להסתמך בעיקר על תעודות סל זולות, למכור ביוקר ולקנות בזול ולהימנע מהריצה עם העדר. כך היה עושה "האדם הכלכלי".
בפועל, בכל מה שנוגע להשקעות, רובנו לא מסוגלים לפעול בצורה רציונלית. המשקיעים הקטנים מבלים שעות בחדרי צ`אט, שם דהרת העדר היא בשיאה. הם לא מסוגלים למכור אחזקות מפסידות. הם מהמרים על מניות מסוכנות. אפילו אני השקעתי במלוא מרצי במניות טכנולוגיה בשיא בועת האינטרנט, על אף שבעצמי כתבתי שהבועה עומדת לפקוע.
בעקבות תצפיותיי על משקיעים מאז מפולת 1987הגעתי למסקנה כי רוב בני האדם לא בנויים להיות משקיעים טובים. בשנות ה-90 נולדו תיאוריות חדשות, תחת השם כלכלה ביהיוויריסטית, שהראו כי המשקיעים אינם רציונליים. אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהב את ספרו של צוויג היא שהוא מספק בסיס מדעי לתיאוריה הזו. תורה חדשה, שנקראת נוירו-כלכלה, משלבת ביולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה, בניסיון להבין מדוע אנו מקבלים החלטות פיננסיות טפשיות.
לצוויג יש המון דוגמאות לרגשות שמכתיבים את התנהגות ההשקעות שלנו. בספר הוא כותב כך: "לבני אנוש יש יכולת פנומנלית להבחין בדפוסים פשוטים ולפרש אותם. כך שרדנו בעולם הקדמוני, חמקנו מטורפים ומצאנו מזון ומחסה. ואולם במה שנוגע להשקעות, החיפוש הבלתי נלאה אחר דפוסים מוביל אותנו להניח שקיימת חוקיות במקום שאין כזו.
"המדע המפוקפק של ניתוח טכני נולד מהצורך האנושי הזה - למצוא עקביות ודפוסים חוזרים. ברגע שמניה עונה על דפוס התנהגות שהיה רווחי בעבר, אנחנו חושבים שנדע מה יקרה בעתיד".
לכן אנשים מעדיפים להשקיע בדברים שהם מכירים - זה מעורר תחושה אוטומטית של נוחות, לעומת השקעה בשווקים זרים, המעוררת את מרכז הפחד במוח. הסובלנות שלנו לסיכון אינה קבועה, אלא משתנה מיום ליום ותלויה במצב הרוח שלנו. אנשים אפילו נוטים להפחית בהערכת הסיכון כשהם מתבקשים להעריכו באחוזים (למשל 10%) לעומת הערכת סיכון על פי תדירות (למשל, אחד מעשר).
למרות כל זאת, צוויג נותר אופטימי. הוא חושב שאנשים יכולים ללמוד לרסן את רגשותיהם. הוא מעניק עצות רבות, וגם אם הן אינן מקוריות לחלוטין - אפשר למצוא אותן גם בספר "Unconventional Success" של דיוויד סוונסן, מנהל קרן ההשקעות של אוניברסיטת ייל.
איני מסכים עם צוויג. לדעתי אין תקווה שאי פעם נשקיע בתבונה. בני אנוש הם יצורים רגשיים, וזה לא ישתנה. מה שמבדיל בין גאוני השקעה כמו וורן באפט לשאר המשקיעים הוא יכולתם להתעלם מרגשותיהם, או אולי להשתמש בהם בצורה שונה מכולנו.
"אני לא חושב שהמשקיעים המצליחים מתעלמים מרגשותיהם", אומר צוויג, "אני חושב שהם פשוט הופכים אותם על ראשם. כשהם חשים פחד, הם לא פועלים לפיו. הם בוחנים אותו: `מה הרגש הזה אומר לי? המחירים ירדו, אז הערך עלה`. ולכן הם קונים את המניות שכולנו מוכרים".
ואולי יש הסבר פשוט הרבה יותר. צוויג סיפר לי סיפור, שלדבריו הוא כנראה אמיתי, על צ`רלס מאנגר, סגנו של וורן באפט בברקשייר התאוויי ."אישה ישבה לידו בארוחה חגיגית בלוס אנג`לס", אמר צוויג. "היא פנתה אליו ואמרה: `אתה השותף של באפט. אתה משקיע גדול. מה הסוד שלך?".
מאנגר התבונן בה ואמר: "אני רציונלי". וחזר לארוחתו.
