איפה הכסף ? המדינה שמחלקת את הכסף שהרוויחה בזכות הגיאות בשוק המניות

ידיעה מעניינת בעיתון משכה הבוקר את עיניי. כותרתה: "חלום קליפורניה: המדינה נהנית מעודף תקציבי — והפוליטיקאים חוגגים". 

בכותרת המשנה נכתב: "במקום גירעון צפוי בסך 54 מיליארד דולר בשל הקורונה, שוק מניות שנהנה מעליות יצר בקופת קליפורניה עודף תקציבי של יותר מ–100 מיליארד דולר. המושל גאווין ניוסום, שמתמודד עם ניסיון הדחה, מקדם את התקציב הגדול בתולדות המדינה  — עם מס הכנסה שלילי נדיב לעניים". 

הידיעה הזו מעניינת אותי בגלל ויכוח ער מאוד שמתקיים בימים אלו במדינות  העולם הקפיטליסטי. הויכוח נסב על  השאלה: "האם העושר הגדול שנוצר בימינו – בעיקר בקרב יזמי חברות הטכנולוגיה – מגיע גם לשכבות אוכלוסיה שאינן מעורבות בתעשייה הזו". בסלנג הכלכלי קוראים לכך: "תיאוריית החלחול" (Trickle Down Theory). 

הנה כמה מעיקרי התיאוריה והוויכוח סביבה: 

תיאוריית החלחול הינה תיאוריה כלכלית עממית (כלומר, לא אקדמית) שמיוחסת למפלגות הימין הליברלי. על פי תיאוריה זו ניתן לחולל צמיחה באמצעות הקלות מס לעשירים ולחברות עסקיות והקטנת חלקה של הממשלה במשק. 

בשלב הראשון העשירים ובעלי החברות נהנים מההקלות יותר מאחרים. העודפים שמהם הם נהנים "מחלחלים" גם למעמד הביניים ולשאר המעמדות בחברה. הללו מגבירים צריכה ועוזרים לייצר צמיחה. כתוצאה מהצמיחה, המדינה מקבלת בחזרה את ההכנסות ממסים שעליהן ויתרה בהקלות שנתנה לעשירים.

תיאוריה זו מיוחסת בעיקר למדיניותו של נשיא ארה"ב לשעבר, רונלד רייגן, שהקטין את המס השולי על עשירי ארה"ב ואת שיעור מס החברות. רייגן נכנס לתפקיד הנשיא בתחילת 1981, לאחר עשור שבו סבלה ארה"ב ממשבר כלכלי עקב עליית מחירי הנפט שייצרו אינפלציה גבוהה. זו הגיעה בסוף שנות ה–70 לכ–15%. האינפלציה הגבוהה לוותה בהאטה כלכלית (דפלציה) ועלייה בשיעורי האבטלה.

במהלך רוב שנות הנשיאות של רייגן (1981–1989) כלכלת ארה"ב פרחה. תומכיו נטו לייחס זאת למדיניות המס המקלה שלו, ומדיניותו הכלכלית אף זכתה מאוחר ליותר לשם "רייגניזם". התומכים של רייגן טענו כי מדיניות המס המקלה עודדה יזמים וחברות להגביר את ההשקעות, להקים מפעלים, לפתח שווקים חדשים ולשכור יותר עובדים. הביקוש לידיים עובדות הקטין את שיעורי האבטלה, העלה את שכר העובדים וייצר צמיחה כלכלית.

התומכים של רייגן התעלמו או המעיטו בחשיבות של גורמים אחרים שתמכו בצמיחת הכלכלה האמריקאית באותה תקופה — כגון לידתה של תעשיית הטכנולוגיה והמחשבים, ירידת מחירי האנרגיה, סיומה של המלחמה הקרה והגיאות הכלכלית הטבעית שמגיעה לאחר תקופת קיפאון ארוכה.

התיאוריה של תומכי רייגן שבתה את חסידי הימין הכלכלי, שתומכים בדרך כלל בהקטנת חלקה של הממשלה במשק והקטנת שיעורי המיסוי. הם ראו בהצלחה של מדיניות רייגן הוכחה לנכונות עמדותיהם לגבי הכלכלה. דעות אלה זכו לחיזוק גם מבריטניה של מרגרט תאצ'ר, שניהלה מדיניות כלכלית דומה ("תאצ'ריזם").

גם נתניהו האמין בחלחול

תיאוריית החלחול אומצה בחלקה גם בישראל, בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו במשרד האוצר (2003–2005). נתניהו הפחית אז שורה של מסים, בהם מס חברות ומע"מ. המשק הישראלי נהנה באותן שנים מצמיחה גבוהה יחסית וירידה בשיעורי האבטלה והאינפלציה — מה שסייע לבסוף להגדלת תקבולי המס וירידה בשיעורי החוב של ישראל. חשוב לציין שהצמיחה בישראל נתמכה באותן שנים בגיאות כלכלית עולמית, ולא רק במדיניות הממשלתית.

תיאוריית החלחול נראית ונשמעת יפה על הנייר. אבל בשנים האחרונות קמו לה מתנגדים רבים. ההתנגדות מגיעה בעיקר מכיוון ארגונים חברתיים וכלכלנים מהצד השמאלי של המפה. לטענתם של המתנגדים, הקלות המס על עשירים וחברות מאפשרות להם לצבור הון — אבל הדבר אינו מופנה בהכרח להשקעות שמייצרות צמיחה שממנה נהנים כולם. לטענתם, הדבר רק מעמיק את הפערים בחברה בין עשירים למעמד הביניים. 

בתור דוגמה לכישלון תיאוריית החלחול, משתמשים המתנגדים בעשור האחרון — שבו שיעורי הצמיחה בכלכלות העולם המערבי נמוכים מאוד; מדיניות רבות, בעיקר באירופה, סובלות מאבטלה גבוהה; השכר הריאלי כמעט ואינו עולה; ורמת ההשקעה בהקמת עסקים ומפעלים חדשים נמוכה, למרות שיעורי הריבית האפסיים.

עד כאן הויכוח ומכאן חזרה לידיעה המשמחת מקליפורניה. הידיעה הזו מאששת בעצם שהחלחול אכן מתקיים. עודפי הכספים העצומים שזרמו מחברות הטכנולוגיה ועובדיהן יוצרים לקברניטי המדינה צרות טובות: לאן להוליך את הכסף. מיליארדי דולרים, כך נמסר בידיעה,  יוקצו לשלל תחומים, ובהם חינוך ציבורי, דיור, תחבורה, שירותי בריאות למהגרים לא חוקיים, סיוע לחסרי הבית ושינוי אקלים. 

כך, באמצעות התקציב המדינתי, מיישמת קליפורניה את תיאוריית החלחול. ההון שנגבה כמיסים מחברות ויחידים אמידים – מושקע במוצרים ציבוריים עבור כולם. וחלק אף יעבור ישירות לידיהם של מעוטי היכולת. זו בהחלט בשורה מעניינת. 

אגב, החלחול עובד גם בלי ממשלה. הנה, בישראל פורסם ש-230 עובדים של חברת איירון סורס  יהפכו בקרוב למיליונרים בעקבות הפיכת החברה לציבורית. המיליונרים החדשים ישתמשו בכסף לצריכה, להשקעה בדירות, לקניית מכוניות, לחינוך ילדיהם ולפעילות פנאי. זה אומר שהכסף הזה יתפזר על פני שלל ענפים במשק ויספק ביקוש למוצרים שאינם מתחום הטכנולוגיה. 

כל זה לא אומר כמובן שהוויכוח על תיאוריית החלחול הוכרע. הוא יימשך בעוז. כמה מהמחזיקים בדעה נגד תיאוריית החלחול רואים בה מזימה של העשירים כדי להרגיע את ההמון. או מזימה של כלכלנים ליברטריאנים שמעוניינים לדחוק את רגלי הממשלה מהמשק. 

ואני אומר: טוב מאוד שקיים ויכוח. אבל כדי שיתקיים ויכוח פורה באמת צריך להשתמש גם בעובדות ולא רק בדעות. והראיה המוצקה שמספקת כעת קליפורניה – מדינה שתמיד משכה אליה  מהגרים מבית ומחוץ לארה"ב  - נותנת הרבה נקודות מחשבה לשני הצדדים בוויכוח הזה. 

דיסקליימר: 

הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker ולאחרונה הוציא לאור את ספרו הראשון: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.