רקע
תחום ניירות הערך מתאפיין בדינאמיות רבה ובהתפתחויות המתרחשות באופן תדיר בשוק ההון. מכאן הצורך ביכולת להתאים באופן מהיר את הרגולציה החלה בתחום זה על מנת לאפשר פיקוח אפקטיבי, פיתוח שוק, והסרת דרישות עודפות.
בנוסף לכך, מתאפיין תחום ניירות הערך בדרישות טכניות – מקצועיות שעניינן לדוגמה, הוראות בדבר דוח דירקטוריון, עריכתו וצורתו; סוגי ושיעורי הנכסים שמותר להחזיק בקרן נאמנות; אופן עריכת הסכם בין בעל רישיון ללקוח, וכן הלאה. הוראות מקצועיות מסוג זה מצריכות אף הן מטבע הדברים גמישות רבה וקשב להתפתחויות השוק.
בעוד שרובם של דיני ניירות ערך נקבעים בהליכי חקיקה ראשית וחקיקת משנה, מובן כי אין מקום להליכים אלה ביחס לכל הרגולציה בתחום. לא זו בלבד שהליכי חקיקה אינם נחוצים לגבי הוראות מקצועיות ספציפיות מסועפות, הטעונות שינויים והתאמות רבים במשך הזמן, הניסיון מלמד כי חולף זמן רב בין המועד בו עולה הצורך בעדכון הוראה ועד התקנתה בפועל, לעיתים אף שנים ארוכות. קושי זה קיים בימים כתיקונם ומתעצם בשעת משבר, כפי שהתברר במהלך התפרצות נגיף הקורונה והשלכותיו על שוק ההון.
לאור האמור, נדרשת רשות ניירות ערך (להלן – "הרשות") להסמכות המתאימות שיאפשרו לה לקבוע הוראות באופן עצמאי ומהיר יחסית, חלף תיקוני חקיקה. סמכות קביעת ההוראות של הרשות מצומצמת משמעותית מסמכויותיהם של הרגולטורים המקבילים לה בשוק ההון (בנק ישראל ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון), וכן, מסמכויות קביעת ההוראות הקיימות אצל רשויות ניירות ערך בעולם, ובהן ה-)SEC (Securities and Exchange Commission המפקחת על תחום ניירות הערך בארה"ב וה-)FCA (Financial Conduct Authority המפקחת על תחום ניירות הערך בבריטניה.