האם אנחנו באמת כל כך עשירים ?

אבל קודם כל אתחיל עם סיפור קטן ששמעתי פעם מסמי פרץ, פרשן בכיר ועורך דה מרקר לשעבר. לפני כ-10 שנים הזדמן פרץ לטוקיו לסיקור ועידה של קרן המטבע והבנק העולמי. בהמשך הוא נפגש שם עם גיא רולניק, ממייסדי דה מרקר. השניים – כמו כל תייר נורמלי שמבקר בעיר בפעם הראשונה - נפעמו ממה שראו עיניהם ברחובות הסואנים של טוקיו. תנועה בלתי פוסקת של עוברים ושבים לבושים בהידור, אורות ניאון בוהקים מכל הכיוונים, תנועה עמוסה בכבישים ובתחנות הרכבת, חלונות ראווה עמוסים מכל טוב, שווקים ססגוניים שחוסים בצילם של גורדי שחקים מודרניים ורבי הוד. בקיצור - תחושה של עשייה, פעלתנות ושפע אינסופי. 

פרץ ורולניק זכרו היטב את משנתו של הפרשן הכלכלי המוערך, ל', אחד המבקרים החריפים של יפן, כלכלתה ומנהיגיה. ל' מנבא כבר שנים את חורבנה של כלכלת יפן מסיבות שחלקן פורטו כאן על ידי בטורים קודמים. הניתוחים של ל' מבריקים וחלק מנבואותיו התגשמו במלואן. אבל פרץ ורולניק התקשו מאוד ליישב את הדיסוננס בין מה שרואות עיניהם לבין התובנות שקראו אצל ל'. וכך, בעמדם מחוץ לאחת מתחנות הרכבת של טוקיו פנה רולניק אל פרץ ואמר לו בחיוך: "תשמע לי סמי: יפן גמורה. היא פשוט גמורה!"

אז זהו, שיפן עוד לא כל כך גמורה כנראה. ההשוואה שביצעתי כאן בין התוצר לנפש בישראל וביפן היא פרובוקטיבית. עשיתי זאת בכוונה  כדי להמחיש כיצד התרחש הפלא שבמהלכו ישראל סגרה את הפערים מול יפן. אבל הפערים עדיין קיימים. 

ההשוואה הזו עדיין מפתיעה כמובן, אבל היא רחוקה מלתת תמונה מלאה. זה כמו להשוות הכנסות של אנשים כדי להחליט מי עשיר יותר. בפועל, כמו שכולנו יודעים, עושר הוא לא רק הכנסה שוטפת. 

עושר נצבר כתוצאה מהשקעות שנעשו, נכסים שנצברו והיכולת להשתמש בהם. חלק מהנכסים הללו הם מוחשיים - כבישים, מסילות רכבת, מבנים ציבוריים ופרטיים. וחלק אינם מוחשיים - ידע, תרבות, יציבות שלטונית, חקיקה ואכיפת החוק.  

אדם שיש לו 10 מיליון דולר בבנק, שלושה בתים ועבודה שמכניסה לו 5,000 שקל - יותר עשיר מאדם שלו רק 100 אלף שקל בבנק והכנסה של 10,000 שקל. אולי אחרי הרבה שנים זה ישתנה. אבל אולי גם לא.

ליפן יש כמה מחלות כלכליות אקוטיות שהיא חייבת לטפל בהן. אבל כאומה וכמדינה – היפנים עדיין עשירים מאיתנו בהרבה. כמות הנכסים שיש ליפן – נכסים שהיא השקיעה הון עתק בפיתוחם ונצברו גם בשנות הגאות וגם בשנות השפל – מעמידים אותה במקום גבוה בהרבה לעומת ישראל. 

לא צריך ללכת רחוק כדי להדגים זאת. די אם מסתכלים במבוך העצום שקרוי "מפת קווי הסאבוויי של טוקיו" ואז להעיף מבט עצוב על "מפת קווי הרכבת התחתית של גוש דן". שניהם מצורפים כאן. את מטרופולין טוקיו רבתי חוצים עשרות קווי רכבת שמסיעים מיליוני אנשים מדי יום. בישראל לעומת זאת יש רק קו אחד (הקו האדום) שמחבר בין פתח תקווה, תל אביב וחולון. אה כן - הקו עוד לא פעיל כמובן. 

אז כן, לפעמים איור מוצלח אחד טוב מ-1000 מילים. אבל בכל זאת אוסיף כאן עוד כמה מילים כדי להמחיש את עומק הפער. 

הרכבת התחתית של טוקיו נפתחה ב-1927, לפני 95 שנה, בתקופה שיפן היתה עדיין דיקטטורה קיסרית. זוהי הרכבת התחתית הראשונה בכל אסיה. טוקיו אינה היחידה. ביפן יש רכבות תחתיות בכל הערים הגדולות – פוקוקה, קיוטו, קובה, נאגויה, אוסאקה, סאפורו וסנדאיי. חלק ניכר מקווי הרכבת התחתית ביפן הם בבעלות פרטית. הקווים רווחיים וכמעט אין צורך בסובסידיות ממשלתיות. 

בין הערים מפעילה יפן רשת של רכבות "קליע" הידועות בשם "שינקנסן". רכבות אלו מסוגלות להגיע למהירות של כ-300 קמ"ש. יפן הייתה חלוצה עולמית בהפעלת רכבות כאלו. 

מערכת הרכבות ביפן היא מסועפת ומסובכת בצורה בלתי רגילה. למרות זאת, היא נחשבת לאחת המדוייקות והאמינות בעולם. בשנת 2018 האחור היומי הממוצע של רכבות הקליע לא עלה על 40 שניות. 

כאשר רכבת ביפן מאחרת ביותר מ-5 דקות – הכרוז בתחנה ובקרונות מתנצל בפני הנוסעים. לעיתים, אם זהו אחור חריג, יוצע לנוסעים פיצוי כלשהו. אחור של שעה ויותר נחשב כה נדיר שהוא מצדיק ידיעה בעיתון. 

בתורת הכלכלה שמור מקום מיוחד למה שקרוי "מוצרים ציבוריים" ו"השפעות חיצוניות". הכוונה היא למוצרים שמספקים תועלת ציבורית לכולם. תועלת שלא תמיד ניתן לכמת במונחים כספיים. כמו למשל: אוויר נקי. או ביטחון אישי. גם תשתית של קווי הסעה המוניים – שחוסכים לציבור המון זמן יקר – נחשבת למוצר ציבורי גם אם הרכבות עצמן מופעלות באמצעות חברה פרטית. 

כאשר לוקחים את ההשוואה בין יפן וישראל לעולם המוצרים הציבוריים – התמונה שמתקבלת שונה לגמרי. היפנים מובילים עלינו בפער ניכר. 

הנה דוגמא אחת: כמו לכל שאר העולם, לישראל וליפן יש כמובן מדיניות של מעבר לאנרגיה נקיה בייצור חשמל. זאת כחלק מהמאמץ העולמי למעצור את פליטות הפחמן לאטמוספירה. אבל ישראל נמצאת בפיגור גדול. כמות החשמל שמיוצרת כיום בישראל ממקורות אנרגיה מתחדשת עומדת על פחות מ-10%. ביפן השיעור כבר גבוה מ-20%. 

עוד דוגמא: ישראל ויפן הן מהמדינות הצפופות בעולם. בישראל שבמקום ה-29 חיים כ-430 נפש לקמ"ר, וביפן שבמקום ה-40 כ-330 נפש לקמ"ר. אחת הדרכים לפתור בעיה כזו היא לבנות לגובה. אבל גם כאן ישראל נמצאת בפיגור עצום. 

ביפן כולה יש כיום מעל 45 בניינים שגובהם מעל 200 מטר (אחת ההגדרות ל"גורד שחקים"). ישנם עוד אלפי מגדלים בגובה שבין 100 ל- 200 מטר. בישראל כולה יש כיום רק 5 מבנים שגבוהים מ-200 מטר, כש-4 מהם הושלמו ב-5 השנים האחרונות. 

דבר אחרון שראוי להזכיר בטור כזה הם תקציבי הביטחון של המדינות. ישראל מוציאה על ביטחון סכום של כ-6% מהתמ"ג שלה. יפן שהוגבלה מאוד בבניית כוח צבאי לאחר מלחמת העולם השניה - מוציאה רק 1% מהתמ"ג שלה על ביטחון. הפער העצום הזה מתבטא כמובן ביכולת להשקיע הון רב במטרות אזרחיות: בתשתיות, בחינוך, ברפואה, בתחבורה, בתרבות. אלו פערים שמצטברים על פני עשרות שנים לסכומים אדירים. הם גם מאפשרים ליפן לארח אירועי ענק עולמיים כגון משחקים אולימפיים ומונדיאל. 

אם לסכם הכל לכמה משפטים: מאז שנות ה-90' עשתה מדינת ישראל כברת דרך עצומה, וסגרה חלק מהפערים מול יפן. אבל רוב הפערים נסגרו בשוק הפרטי: עובד ישראלי מרוויח כיום סכום דומה או אפילו גבוה יותר מעמיתו היפני. בכל הקשור לצבירת הון ונכסים ציבוריים: הפער עדיין לטובת היפנים ולא נראה כי הוא ייסגר בשנים הקרובות (או בכלל). 

דיסקליימר: 

הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker והוציא את הספר: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.