עוזי לוי, אינפיניטי: פלוג פועלת נכון

לקראת החלטת הריבית הקרובה, לחודש מאי, לא ניצבת בפני בנק ישראל דילמה מהותית. האינפלציה השלילית (דפלציה) אותה חתמה שנת 2014 איננה מקור לדאגה וזאת בניגוד לכמה דעות אחרות. בכדי להמחיש מדוע בנק ישראל איננו חושש דווקא מרמת הביקושים המקומיים, ניקח מקרה לדוגמא אי שם בעיירה/עיר ביפן. ביום מסוים הגיעה משאית מלאה בעגבניות וכל ההיצע נרכש על ידי תושבי המקום. במידה והיה צורך עודף לעגבניות ייתכן מאד שמחיר העגבנייה ביפן היה עולה. ביום אחר הגיעה אותה משאית עם אותה כמות של עגבניות, אך בסוף יום המסחר נותרו 3 טון עגבניות במשאית. 

מה קרה? בברור שעשה הסוחר מול ראש העיר, הוברר לו כי 10% מתושבי העיר עזבו. האם מקרה זה מתאר ירידה בביקושים? כן. אך חשוב להבחין שירידה זאת איננה מקרה של שינוי ברמת הצריכה, אלא הדבר נובע מעזיבת תושבים ומדובר על מקרה חד פעמי במונחי מדד. הרי האזרח שחי באותה עיירה לא שינה את צריכתו. אם אותו אזרח היה קונה פחות, אז הייתה סיבה אמיתית לדאגה. 

זהו בדיוק ההבדל הדק עליו מדברת נגידת בנק ישראל. אם נתייחס לשנת 2014, אכן נראה כי השנה הסתיימה הרחק מתחת ליעד המחירים אותה קבעה הממשלה. אך ברור לכל, בהכרח לבנק ישראל, כי הירידה במדד המחירים נבעה כתוצאה משינויים חד פעמיים ושינויים שהם אקסוגניים למשק. הרי ירידה חד פעמית במחיר המים והחשמל לא משקפת   ירידה בביקוש המצרפי של המשק. כמו כן, ירידת מחיר הנפט איננו דבר צפוי, כמו גם עלייתו של מחיר הנפט, אלא הוא אקסוגני למשק ונקבע בשוק העולמי. לבנק ישראל ולמדינת ישראל 

אין היכולת לקבוע את מחירו או להשפיע עליו. כמו כן, ראינו שינויים מבניים בשוק המקומי הנובעים מרפורמות בשוק הסלולר ושוק המזון. שוב, מדובר על שינוי שבסופו של יום הוא חד פעמי. לא ראינו שלפחות אזרחים יש סלולארי בכיס! 

לכן בבחינת הגורמים שהביאו את מדד המחירים לרמתו הנמוכה איננה במהותה תוצאה של ירידה בביקושים הפנימיים. אם נתייחס למרכיבי התמ"ג לשנת 2014, ניתן לראות בברור כי הצריכה הפרטית עלתה בשיעור נאה של 4%! הצריכה הציבורית עלתה ב – 3.9% והייצוא עלה בשיעור של 4.7%. בסיכומה של שנת 2014 התמ"ג עלה בשיעור של 2.8%, אך הצפי לשנת 2015 כרגע עומד בשיעור של 3.2%. לא רמה של 5%, אך בהחלט רמת צמיחה סבירה. 

במילה אחת: הייצוא. בזירה העולמית מלחמת המטבעות לא תמה. כל מדינה גדולה או קטנה נאבקת לפחת את המטבע שלה על מנת ליצור יתרון תחרותי במונחי מחיר התוצרת/שירותים אותן היא מייצאת. הדולר המתחזק בעולם אומנם גרם לפיחות השקל מולו, אך במונחי סל המטבעות, לא ניתן לומר כי חל פיחות מהותי. בנק ישראל פועל בזירת המט"ח שנים רבות ובשנים האחרונות באגרסיביות רבה.

יתרות המט"ח עלו לסדר גודל של כ – 85 מיליארד דולר, והבנק הצהיר כי במסגרת רצונו לפחת את השקל, העלה את תקרת רכישות המט"ח מסך של 90 מיליארד דולר לסך של 110 מיליארד דולר. אכן בנק ישראל נחוש לשמור על פיחות השקל. במידה והבנק לא היה מתנהל כך, ייתכן מאד והיינו רואים תיסוף מתמשך של השקל, אשר היה פוגע באופן מהותי ביתרון היחסי של היצואנים ובכך גם בפעילות הריאלית ואת זה רוצה הבנק למנוע.