קיצור תולדות הכסף: מהו "כסף פיאט"?

צלילת הבזק בשוק המטבעות הקריפטוגרפיים שהתרחשה בבוקר ה-19 במאי - שבמהלכה איבדו המטבעות השונים 30%-50% מערכם - עוררה הרבה שדים פיננסיים מרבצם. זו כנראה אחת הסיבות לתגובות המאוד אמוציונליות שקיבל הטור שפרסמתי כאן תחת הכותרת "רק אל תקראו להם מטבעות בבקשה". 

ד"א, אחד המגיבים היותר חצופים, כתב לי למשל: "99% מהמחזיקים של כסף הפיאט (כסף לאומי פיסי, ע"ג) גם כן לא יודעים איך הוא עובד ולמה לחתיכת נייר יש ערך גבוה. מרגיש לי שהפסדת הרבה כסף בקריפטו בזמן שאחרים הרוויחו הון". 

ד"א משוכנע מן הסתם שהוא יודע טוב יותר מדוע הביטקוין שווה את המחיר המפולפל בו הוא נסחר. הוא אפילו מעז לנחש כמה אני מרוויח או מפסיד וממה. ועל זה נותר רק להפטיר: שיהיה לי בריא (ביידיש זה נשמע יותר טוב). 

אבל בואו נעזוב לרגע את האמוציות שמגלים המאמינים הגדולים בביטקוין ונתרכז בטיעונים שהם מעלים. אחד מהם, כפי שרמז ד"א, נוגע לכך שהמטבעות והשטרות הרגילים שמנפיקות מדינות – "כסף פיאט" - סובלים מחסרונות מסוימים שלדעתם יפגעו בעתיד באמון בהם. 

הטיעון העיקרי שלהם אומר בערך כך: ארה"ב, יפן, אנגליה ומדינות אירופה אחרות מדפיסות היום כסף כמעט בלי הגבלה. התוצאה היא שהאמון במטבעות הללו יירד וערכם יישחק. הוא יישחק בהשוואה למטבעות אחרים שיתחזקו, וגם ביחס לעצמם משום שהדפסת כסף משמעותה אינפלציה. 

ביטקוין, לטענתם, לא מאפשר מצב כזה משום שהכמות שלו מוגבלת. הנוסחה שלפיה מיוצרים המטבעות הדיגיטליים (פעולה שמכונה "כרייה")  מגבילה את כמותו ל-21 מיליון מטבעות. וכמוהו גם מטבעות דיגיטליים אחרים. 

לפני שנפרק את הטיעון הזה לגורמים, נקדיש כמה מילים למושג חשוב: "כסף פיאט" – Fiat Money. 

הבטחה מלכותית

כסף פיאט הוא כינוי למערכת הכספית הקיימת כיום שבה הכסף המונפק עשוי מנייר או ממתכות זולות. בעבר, כסף פיאט שהנפיקו ממשלות היה מגובה בנכסים פיסיים - מתכות אצילות כמו כסף וזהב או אבנים יקרות. כיום המצב אינו כזה. ערכם של מטבעות נקבע מכוח האמון של הציבור בשלטונות שמנפיקים אותם ומפקחים עליהם. בלא אמון שכזה, הערך של כסף הפיאט יורד במהירות ונוצרת אינפלציה. פירוש המלה פיאט בלטינית הוא "כך יעשה" או "כך יהיה". 

בעולם העתיק השתמשו במטבעות עשויים מתכת - לרוב זהב או כסף. ערכם של המטבעות היה כערכה של המתכת שממנה הוטבעו. דיוקן השליט על המטבע סימל את התחייבותו לכך שהמטבע אינו מזויף. השליטים עשו מאמץ כביר כדי להקנות אמון למטבעות שנושאים את דיוקנם, ובעת הצורך אף יצאו למלחמה כדי לשמור על האמון בהם.  

ניסיון ראשון ליצור מערכת מכסף מנייר (כסף פיאט) נעשה בסין במאה ה–11 לספירה, בתקופת שבה שלטו השושלות מינג ויואן. השליטים הבטיחו למחזיקי השטרות שיוכלו להמירם בכל עת לכמות נקובה של סחורה מוכרת - זהב, כסף או משי. לאחר שלוש שנים חייבים היו המחזיקים בשטרות להחזירם, ולקבל תמורתם שטרות חדשים תמורת "עמלת שירות" של 3%. בפועל היה זה סוג של מס. 

עם הזמן אנשים בחרו שלא להמיר את השטרות, כדי לא לשלם את המס. במערכת הצטברו עודפי שטרות שגרמו לאינפלציה. כעבור עוד כמה שנים האמון בשטרות פחת מאוד, והמערכת הכספית הסינית קרסה.

סוגים שונים של כסף פיאט המשיכו להופיע עם השנים, אבל תמיד עמד מאחוריהם גיבוי בסחורה ממשית, לרוב של זהב. בלא גיבוי כזה, אנשים לא היו מוכנים לתת אמון במטבע. במאות ה–18 וה–19, בגלל מחסור במטבעות, הדפיסה ממשלת צרפת שטרות כסף כדי לשלם לחיילים שהחזיקה בקולוניות של אמריקה הצפונית.

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בגלל עלויות המלחמה הגבוהות, נטו ממשלות לדחות את התחייבותיהן להמרת השטרות בזהב. הן התפתו להדפיס יותר שטרות מכמות הזהב שעמדה לרשותן. הדבר גרם להיפר-אינפלציה בחלק ממדינות אירופה. במיוחד סבלה מכך גרמניה. הסחרור האינפלציוני בגרמניה נעצר רק ב–1923, כשממשלת גרמניה החליפה את המטבע שלה וקיבעה את ערכו של המטבע החדש לזהב. ישראל חוותה אף היא תקופה של היפר אינפלציה בתחילת שנות ה-80'.  

לאחר מלחמת העולם השנייה קבעו ממשלות העולם את "תקן הזהב" בהסכם שנחתם בעיירה ברטון וודס, בניו המפשייר, ארה"ב. בהסכמים נקבעו שערי החליפין של מטבעות המדינות המובילות מול הדולר, וערכו של הדולר קובע מול הזהב כך ש–35 דולר יהיו שווים אונקייה אחת של זהב (31.1 גרם).

הסכמי ברטון וודס החזיקו מעמד עד 1971. באותה שנה, עקב המצוקה התקציבית של ארה"ב כתוצאה ממלחמת וייטנאם, החליט הנשיא ניקסון כי לא ניתן יהיה להמיר יותר את הדולרים לזהב. המערכת הפיננסית העולמית ספגה זעזוע, שערי החליפין נהפכו לניידים, ומאז ועד היום מבוססת כל המערכת הפיננסית בעולם על כסף פיאט. 

הדבר העיקרי שמחזיק מערכת המטבע העולמית הוא אמון. אמון של הציבור בערכו של הכסף. האמון הזה נשען בעצם על מערך שלם של אמונות: אמון שהמדינה לא תדפיס דולרים בכמות גבוהה מדי, אמון במדינה שתפקח היטב על הבנקים שלה, אמון שהמדינה לא תיצור גרעון גדול וחובות גדולים שיובילו אותה לחדלות פרעון או להדפסת כסף בלתי מוגבלת ששוב תשחק את ערכו.  

האמון מבוסס על התחייבות מפורשת של הממשלה או השליט להכיר בערכו של השטר שאותו הוא מנפיק ולשמור עליו. כך לדוגמא, על השטרות של בריטניה מופיע לצד תמונתה של המלכה גם המשפט הבא מטעמה: "אני מתחייבת לשלם למחזיק שטר זה את הסכום שמופיע על גבי השטר". 

"'I promise to pay the bearer on demand the sum of five [ten/twenty/fifty] pounds' . 

המשפט הזה שנדפס על השטרות עוד לפני שבוטל תקן הזהב מבטא כיום התחייבות רעיונית של הממשלה שלא לפגוע בערך הליש"ט.   

הבעיה היא שממשלות, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, אינן אמינות כל כך. לפוליטיקאים יש תמריץ קבוע להגדיל גירעונות ולממן אותם דרך חובות. כך הם יכולים להיטיב עם הציבור בטווח הקצר, ולהשאיר את בעיית פרעון החובות לעתיד הרחוק. 

גירעונות יכולים להיות כלי מדיניות טוב בתקופת מיתון משום שהם מאפשרים לממשלות להגדיל ביקושים ולעודד את צמיחת המשק. אבל בזמנים טובים מצווה על הממשלות לעשות את ההיפך: להגדיל מיסים, לקצץ בהוצאות ולהקטין ביקושים. ההיסטוריה האנושית לימדה אותנו שהממשלות מתקשות מאוד לעשות זאת. 

בדיוק מהסיבות האלו, במדינה מודרנית קיימת הפרדה חדה וברורה בין המערכת המוניטרית שאחראית על ייצור הכסף והמערכת הפיסקלית שעליה אמונה הממשלה. המערכת המוניטרית נמצאת בידי גוף עצמאי שאינו כפוף לממשלה – הבנק המרכזי. תפקידו העיקרי של הבנק המרכזי הוא לשמור על יציבות מחירים. 

כיצד? בעזרת שליטה בכמות הכסף. השליטה מושגת באמצעות סדרה של פעולות שהעיקריות בהן הן קביעת גובה הריבית (לטווח קצר) ופיקוח הדוק על המערכת הבנקאית.  

הבנק המרכזי הוא גם הגוף היחיד שרשאי להדפיס כסף במדינה וליצר מטבעות. אבל ההדפסה וההטבעה עצמה אינן חשובות כל כך. בעידן שבו הכסף מיוצג על ידי אותות דיגיטליים – להפעלת מכונות הדפוס אין שום משמעות. למעש מדובר בפעולה כמעט "רומנטית". שריד לעולם קדום ומצע להפקת סדרות טלוויזיה פופולאריות כמו "בית הנייר". שם בערך זה נגמר. 

כסף אמיתי בן זמננו לא מיוצר כיום במכונות הדפוס. הוא מיוצר בעיקר על ידי הבנקים המסחריים וגופים שמספקים הלוואות. למעשה הוא מיוצר גם על ידי הציבור ומנהלי הכסף הציבורי שמלווים כסף ישירות לגופים עסקיים דרך הנפקות אג"ח. 

כמות הכסף שיכול בנק לייצר תלויה בהונו העצמי. באופן טיפוסי בנק מסחרי יכול לייצר הלוואות עד פי 10 מהונו העצמי. בנק שהונו העצמי עומד על מיליארד שקל יכול לייצר עד 9 מיליארד שקל נוספים בהלוואות. לבנק כזה יהיו נכסים בשווי של 10 מיליארד שקל שנחלקים בין הון עצמי (מיליארד שקל) ותיק הלוואות (9 מיליארד שקל). ההון העצמי של הבנק נחשב ל"רזרבה" או כרית ביטחון. יחס הרזרבה של בנק כזה יעמוד אפוא על 10%. 

זו הדרך העיקרית לייצר כסף במדינה מודרנית. לא הדפסת שטרות. הדרך של הבנק המרכזי לשלוט בכמות הכסף שמיוצרת במשק הינה בעיקר דרך פיקוח על הבנקים ודרך גובה הריבית. 

פיקוח על הבנקים זו פעולה ישירה. קביעת גובה הריבית הינה פעולה עקיפה. ככל שהריבית גבוהה יותר, התיאבון לקחת הלוואות נמוך יותר, ופחות כסף ייוצר. ריבית נמוכה גורמת כמובן לייצור גדול יותר של כסף. 

דרך אחרת של הבנק המרכזי להגביל את הבנקים בייצור כסף הינה דרך קביעת "יחס הרזרבה". אם הבנק המרכזי יעלה את יחס הרזרבה לבנק שבדוגמא מ-10% ל-20%, הבנק יצטרך להקטין את תיק ההלוואות שלו ל-4 מיליארד שקל. הדבר יגרום לירידה של 5 מיליארד שקל בנכסי הבנק ובכמות הכסף במשק. 

עוד דרך של הבנק המרכזי לשלוט בכמות הכסף הינה דרך מגבלות על ההון העצמי ויחס הלימות ההון. הלימות הון הינה יחס שנקבע בין ההון העצמי של הבנק לנכסי הסיכון שלו (שרובם הם הלוואות). 

כל הדרכים הללו נועדו לאפשר לבנק המרכזי לווסת את כמות הכסף במשק, ולוודא שהיא תואמת את קצב הצמיחה בו. מדובר בשורה ארוכה של מהלכי כיוונון עדינים שעליהם אחראיים הבנקים המרכזיים בעולם, ותפקידם לוודא שאמון הציבור במטבע ובמערכת הבנקאית נשמר. 

האם הבנקים המרכזיים אכן מצליחים לשמור כיום על האמון במערכת הפיננסית? על כך - בטור הבא.